סרן יורי חרנש ז"ל

מכתב זה כתב יורי שבוע לפני שנפצע. לא הגיע לתעודתו.

22.11.73
הורים יקרים שלומות,
תפסתי כמה דקות שקט לכתוב לכם. קבלתי לפני כמה ימים את מכתבכם השלישי או יותר שמבקשים לכתוב אבל רק עכשיו אני מסוגל לבצע את בקשתכם ויש לכך כמה סיבות סוביקטיביות.
אמת שהמלחמה כבר מאחורי הגב כמה שבועות. (מאז יום הולדתי - אגב, מתנה נפלאה ומי שמתמצא בענינים מטפיזיים יודע להעריך שכבר ב-10 באוקטובר טענתי שהיא תסתיים ביום זה).
על כל פנים חוש ההומור שלי ועוד כמה חושים - לא חשובים - נפגמו במדה מסויימת ועד שהצלחתי להתארגן מחדש נפשית (והכל תוך עבודה ענקית שכרגיל אני מבצע) ובכלל לא העזתי לכתוב לכם וגם לא היה לי הכוח לזה.
כללית, מצבנו מצוין (תבינו שאינני יכול להתבטא בחופשיות) ואת זה גם אמרתי לכם בטלפון והאמינו לי שאני יודע מה שאני כותב, אבל כללית - זה רק חלק קטן ממכלול הבעיות שצצות אחרי מהפכה כזו.
(כשחזרתי בפעם הראשונה לטלי הרגשתי שאני חוזר לא מכוכב לכת אחר כי אם מגלקסיה אחרת. זהו בנושא הרגשות).
חוץ מזה אני ממשיך לשרת בצבא בינתיים. יוצא לי, מפעם לפעם, לראות את טלי והיא מצידה הצליחה עד כה להשתחרר כל פעם לכל התקופה שהייתי בא אליה. רק שככל שהעסק נמשך, היא מתחילה קצת להשבר. נראה לי שהיא חרדה לי מאוד וזה מרפט את עצביה. העובדה שזה גורלו של רוב הנשים של המלואימניקים פה לא מנחמת אותי. חבל לי עליה, בייחוד שאני כבר משרת יותר זמן ממה שאני נשוי. כשלעצמי השלמתי שאינני משתחרר במהרה, אבל חבל לי עליה מאוד.
במה שנוגע לי, יש לי עבודה רבה ודי מענינת.
קורה לי דבר מענין. אולי בגלל המרחק מטלי ואולי בגלל המאורעות, הפסיק להיות איכפת לי על המון דברים. לא רוצים: לא לריב ולא כלום. מוכן לומר לה בכל, מה שתרצה (כולל טעם בבגדים ונעליים. מה שאומרת - עושים). חוץ מהנקודה העיקרית (הקיבוץ).
אז זהו זה. מבטיח לכתוב כשרק אוכל אבל לא תמיד יכול, אפילו מבחינה נפשית.

שלכם, יורי.