אני זוכר את היום, בו הכרתי את בנימין ז"ל. היה זה באוקטובר 1953. ביום זה התיצבו הנערים, שמהם הורכב המחזור הראשון של הפנימיה הצבאית.
שוחחתי עם בנימין - כעם יתר החניכים - ושאלתיו מה הביאו לעזוב את בית הוריו, את חוג חבריו ואת בית ספרו ולחיות במשך שנתיים במשטר קפדני המטיל חובות ומרבה בתביעות על חשבון החופש והנוחיות. "כך החלטתי, כך אני רוצה", ענה הנער השקט - כמעט שהייתי אומר - הסגור.
ההתחלה היתה קשה לכולם, ובפרט לבנימין. הוא נתקל בקשיים גדולים בלימודים, שכן לא היה מוכן להם במידה מספקת. כשהצבענו לפניו על הליקויים, הבטיח שישיג את הנדרש ממנו, וכך עשה בלי לחסוך במאמצים.
כזה היה בנימין, נער שקט שהעדיף שמיעה על דיבור, שידע את אשר רצה וחתר ללא לאות לקראת מטרתו.
מעמדו בחברה היה נכבד. על חבריו היה מקובל לא רק משום שידע להתחשב באחרים או משום שהיה יציב ולא סבל ממצבי רוח משתנים, אלא גם משום שידע לתרום ולתת לזולת, והוא נתן ברצון ובכנות.
הזמן חלף במהירות. בתקופת שהותו בפנימיה גילה בנימין עקשנות רבה במאמצים שעשה כדי להתגבר על המכשולים שבדרכו - ואמנם הצליח. הכרתיו היטב, עקבתי אחריו ושוחחתי עמו רבות, ומשסיים את לימודיו, הרגשתי שהוא ספג את רעיון הפנימיה הצבאית ושלצה"ל נוסף מפקד אשר לכמותו הוא זקוק.
כשביקרתי בבסיס בו שימש בנימין כמדריך, אמר לי מפקדו, שהוא המדריך הטוב והאחראי ביותר בפלוגה. לא הופתעתי, כי ידעתי שבנימין מבצע את המוטל עליו כמיטב יכולתו ושהוא דבק במשימה שבחר לו ביודעים ומתוך רצון.
זוכרני מה שמח והתגאה כשנמסר לו הפיקוד על מחלקת ג'יפים כתפקיד ראשון לאחר שנעשה קצין. לא היתה זו פליאה בשבילי בשמעי שהצליח בתפקידו. גם כששמעתי את אשר התרחש במיצר המיתלה - לא הופתעתי, כי כזה היה בנימין - הוא לא ידע לפעול בדרך אחרת; את המשימה ראה מעל לכל, לה היה נאמן ולמענה הוא נפל.
צבי צלנר סא"ל
מפקד הפנימיה