זוכר אני את היום הראשון שלנו כחניכים בפנימיה הצבאית.
התאכסנו זמנית ביה"ס לקצינים. האוירה - אוירת קסרקטין: אהלים, המולת חיילים, שעורים בתרגילי סדר, רובה, חגור, ספורט, והמשטר - משטר צבאי גדוש טורים, מסדרים, חתימות וטפסים.
אני - ראשי עלי כגלגל. כולי נרגש ומבולבל ואיני יודע מה אעשה ומה לא אעשה. ופתאום צדו את מבטי ראש מקורזל וחיוך קונדסי.
"גם אתה חניך?" ניגש הוא אלי ושואל. שמו בנימין, אך קוראים לו חציו. הוא כבר מ"כ ותיק בגדנ"ע, ובאוירת הצבא חש עצמו בנוח. עדיין לא הספקתי לתהות היטב על קנקנו, והוא במבטו החד כבר צד את עמידתי העלובה בעולם חדש זה, שנקלעתי אליו. ה"ותיק" שבו מתעורר, והריני כבר "מאומץ", והוא משיאני עצות ועוזר לי בתשומת לב ובמומחיות. נתידדנו והחלטנו, שכאשר נגיע לפנימיה, נגור יחדיו. ואמנם במשך שתי שנות היותנו בפנימיה וגם לאחר מכן בצבא, בקורס מכי"ם, בהדרכה ובקורס הקצינים, זכיתי להיות קרוב לחציו ולהכירו היטב, והושפעתי על ידו במידה מרובה.
כל עוד התנהלו החיים כסדרם, השתדל הוא, הצנוע והפקח, שלא להתבלט, ועשה דרכו "בהשקט ובבטחה". אך משבא רגע קשה, שעה של מבחן או משבר, התבלט בנימין מיד - גם אם לא מרצון - ומנהיגותו הטבעית, חוש ההומור שלו ואחריותו היו צפים ועולים כשמן על פני המים. קריצה שלו, המעבירה עוית של צחוק במוסד כולו, מלת עידוד, דחיפה של סעד במעלה ההר או בשעת אימונים, פתרון שקול בתרגיל חסר פתרון - והרגשתך היתה משתפרת לפתע. ולא תמיד ידעת מיד, כי בגינו חשת בטוב ובנוח.
זכור לי ליל שבת אחד, כאשר לאחר שיחתו של ד"ר בירם, התברר לפתע, שביום המחרת צריכה להערך מסיבה, ואילו בעלי התכנית לא קיימו את הבטחתם; אוכסי שכח להביא את הלילה, ואמנון הזמין אורחים למעלה מן המשוער. בקיצור... לאחר יאוש. אז קם בנימין, והשקט הרגיל בכל תנועותיו. הוא הודיע: "החדר שלנו מוכן לתת הצגת פנטומימה, בסדר". ולא הועילו הטענות והמענות של ליבל ושלי. "החדר" הציג, ומשראו החברה כך - התגיסו גם הם לעבודה, והיתה מסיבה "לענין".
משראינו כך - החלטנו כולנו לבחור בו לועדת התרבות, אלא שבשום כוח שבעולם לא הצלחנו לשכנעו לקבל על עצמו את התפקיד. החליט העקשן - וחסל. אעפי"כ את חלקו תרם גם בלא שהיה חבר בועדה.
רגש חובה עמוק, נאמנות ללא סייג וחוש הומור דק ועדין ציינו את מדברו והליכותיו ועשאוהו חבר למופת. בכל מצב יכולנו לסמוך עליו, על בינתו, על מסירותו ועל עזרתו. מצד שני איתרע מזלך ונסתבכת עמו במלחמת דברים ובחילופי עקיצות - חזקה שתצא וידיך על ראשך. בעקיצותיו החדות (שהיו אך מסוה לביקורת קפדנית) לא פסח על איש, אף לא על עצמו, וכה צודקות היו, עד שלא ניתן להתעלם מהן. ראיתיו בעבודת הדרכה ופיקוד, עת "הוצבנו" לבסיס טירונים. "המפקד בני" היה שם דבר - חמור, קפדן, רציני, אחראי מאוד ונוקשה. הוא דרש הרבה מחייליו והרבה מאוד מעצמו. ואילו לאחר האימונים היו פקודיו רואים בו אך חבר טוב, עליז, שופע רוח טובה. אותם טירונים נשאו שמו בהערצה חודשים רבים ולא שכחוהו.
יעקב אבן
חברו בפנימיה