שנה חלפה, שנת יסורים וסבל, שנת דמעות אבל ודמעות שמחה, שנת קרבות והקרבות, שנת מלחמה ונצחון. אך אתה יצחק לא זכית בסבל זה ובשמחה זאת. נפלת בהתחלת הדרך. בטוחני שרצית להשתתף גם בסבל וגם בנצחון זה. זאת היתה דרכך מאז ומתמיד - דרך הגשמת הציונות החלוצית הגדולה.
זוכר אני אותך כמחנך ומגשים בכל עת. תבעת מעצמך שבעתיים מאשר תבעת מאחרים. חלק בלתי נפרד היית מחיים אלה השופעים חדוות נעורים וחזון. תמיד בקשת לחנך לפי רוחך והשקפתך. הכרתיך ברגעי שמחה - מוכן תמיד היית לשלב ידיך בהורה המאירה פנים ומלהיבה לבבות. הכרתיך גם ברגעי הכרעה ב"ארגון ההגנה" במחתרת.
זכורות לי התלבטויותיך בהגיע זמן ההגשמה העצמית, כי בן יחיד היית להוריך, וקשה היתה ההכרעה. חובתך להוריך היתה גדולה, ובכל זאת עלית בדרך לא דרך בשנת 1946, היות וחובתך למולדת, לעם ולתנועה היתה שבעתיים גדולה.
זוכרני אותך, בארץ, בהכשרה בקיבוץ כפר-מנחם ובתל-עמל. חיי עבודה ויצירת חיים חדשים. אהבת את ריח האדמה והעץ. אהבת את עבודתך ואת עדר הצאן, לעולם אזכר תמונה אחת: בשמירה הייתי, חכיתי לך כדי לסגור את השער, השמש התחילה שוקעת והערב פורש כנפיו על השטחים המוריקים. שקט, דומיה, אושר ושלווה. ופתאם קולך הגיע אלי קורא לתועים לחזר לעדר, וממרחק ראיתי את ענן האבק ההולך ומתקרב בדרך העפר. ראש העדר הופיע גורר אחריו גם את העדר וגם את ענן האבק. עצמתי עינים לכמה רגעים בהם הפסקתי לא בלבד לראות אלא כמעט גם לחיות. אחרי כן הופעת בין שני עמודי השער, כשמקל בידך, תרמיל על צדך, כובע טמבל על ראשך וחיוך מלא סיפוק והנאה על פניך. סיפוק קברניט האניה שמגיע לנמל, מחוז חפצו, אחרי סערה גדולה.
ובנחשונים הפרידו בנינו תפקידים ומרחקים גדולים. קבלת על עצמך לגשר ביני ובין הקיבוץ. מכתביך עודדו אותי בשליחותי. ידעת את זאת ויפה עשית.
חזרתי ארצה לנחשונים אך לא זכיתי לראותך. בנגב היית במחלקת המשקים. נפלת בקרב על חוליקאט. קרב המעטים נגד הרבים, קרב הסטנים נגד הויקרזים, קרב האמונה במלחמה צודקת נגד כח אכזרי ועיוור. הלכת בלי היסוסים כי זאת היתה דרכך מאז ומתמיד.
רק שנתיים היית בארץ. לא טעמת טעם המולדת. מלא היית געגועים לטבע ולחיים. עזבת אותנו בתחילת יצירתנו הקיבוצית, ותחילת דרכנו.
נשבענו לך, יצחק, נפילתך צוו היא לנו להגשים ולהשלים את חזונך חזוננו - נשבענו.
חיים ס.
מתוך "בדרך למשלט"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח