(מתוך מכתב של אחיו ביום השלושים)
שקט היה מטבעו. אמיץ, ישר וטוב לב. נאמן ומסור בלב ונפש לכל הערכים הלאומיים שלמענם ויתר גם על מאוייו האישיים. היה אהוב על כל בני משפחתו מכריו וחבריו. כבר בהיותו צעיר לימים צצה במוחו המחשבה לעבור לחיי קיבוץ, למען יוכל למצוא סיפוק בחייו, לעזור בבנין המולדת. ובהביעו לפנינו את משאלתו זו, הסכמנו לו מיד, כי הבנו אותו ואת שאיפותיו, ולא רצינו לעמוד בדרכו, ובעזרת אחיו אליהו (חבר חולתא) סודר יהודה בחברת הנוער בעין-גב.
המעבר מחיי עיר לחיי כפר היה קשה לו, אבל יהודה, לא נסוג. הראה את מרצו, את תקיפותו, את רצונו העז להתגבר על כל המכשולים. ולאחר מאמצים הצליח להקלט בקיבוץ, במידה כזו, שקשה היה להכירו אחרי תקופה קצרה. הוא היה מרוצה מאוד מחיי הקיבוץ, וכשהצענו לו אחרי פרק זמן קצר לחזור לחיי העיר סירב בטענו, כי לא יעלה בדעתו לחזור העירה, בשעה שהוא מוצא כל כך הרבה סיפוק בצורת חיים אשר בחר לו. מעין-גב עבר לגבת ועשה שם כשנתיים ימים, כחבר בהכשרה מגוייסת. בקרנוהו שם כמה פעמים, ומצאנוהו במלוא מרצו, נכון למלא כל עבודה ותפקיד שהוטל עליו. העצלנות לא שלטה עליו מעולם. תמיד היה דרוך ונכון לכל.
יהודה היה בין החברים שהושמו במעצר ברפיח ב"שבת השחורה" לא ידענו עליו מאומה במשך חודשיים בערך, עד שביום בהיר אחר הוא הופיע בצחוקו המלא ועיניו החומות והקורנות. כולו תם ויושר, אמיץ לאין קץ. בספרו איך נאסרו הוא וחבריו נתלקחו עיניו וכל חושיו הביעו את הרצון לנקום את חרפת העם.
באותו פרק זמן נאלץ יהודה (למרות התנגדות אבא) לשנות את שמו מפרננדס לגפני - כי זאת היתה הדרך היחידה בה יוכל להתחמק מיד ממשלת המנדט. לאחר זמן מה עבר יהודה עם חברי קבוצתו להרצליה. לפי דבריו הרגיש את עצמו בטוב ושמח על ההתקדמות המשקית של קבוצתו...
מנוע היה מטבעו ובעל נמוסים. לא המרה פי גדולים ממנו מעולם. קבל ברצון את דעותיהם של האחרים. התחשב בהן ותמיד נהג למלא ברצון ובדייקנות את אשר הוטל עליו.
בלי תלונות וויכוחים קבל עליו יהודה את שליחותו לסדום, ועשה שם כשנה תמימה.
הספורט שהיה חביב עליו תפס מקום נכבד בפרשת חייו הקצרים. השיג פעמים רבות מקום ראשון התחרויות בריצה. זוכר אני היטב את התלהבותו כאשר צריך היה לנסוע לקפריסין להשתתף שם התחרות בריצה. ומה נתאכזב כאשר נתבטלה ההתחרות. גם השחיה היתה אהובה עליו והקדיש לה הרבה ממרצו. לא פעם חצב את הכנרת בהצלחה והיה מאושר על הישגיו אלה. ביישן היה יהודה, לא אהב להכביד על אחרים. אפילו לבית ההורים היה בא לבקור קצר, כדי לא ליפול למעמסה על ההורים (כמה תמים היה בחשבו כך). בפעם האחרונה ראיתיו לפני כ-8 חודשים. הוא הירבה לספר לי על חייו בסדום ובקבוצה בהרצליה. ואז ראיתי שהגיע למלוא סיפוקו בחיים, וכשנפרדנו לא ידעי שלא אראהו יותר...
כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה עבר יהודה לנגב, ושם התמסר כולו לצבאיות. רצה להיות ראשון ללוחמים. וכדי שההורים לא ידאגו כתב: "כי נסע לנגב לשם ביקור." ובאותו פרק זמן נשרפה חנותו של אבא במרכז המסחרי בירושלים, ויהודה במכתביו היה לוקח חלק גדול בצערנו ובתלאותינו. הוא לא ידע איך וכיצד לעזור לנו, ודאג וסבל על כל מאוד. ובאותו זמן המשיך לחיות עם חבריו בחלוצה שבנגב ואחר גויס עם כמה מחבריו למחלקת המשקים שיצאה לפעולות במרחבי הנגב. ובאחת מן הפעולות נפל.
הבאמת לא יחזור? האם באמת לא נראהו יותר? לא נשמע יותר את קולו? לא נראה אותו בצחוקו? באושרו? יהודה, אתה אינך? קשה, קשה להסתגל לעובדה שיותר לא נראך...
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח