טוראי הנס כצנשטיין ז"ל

תל עזז- עזזיאת
בשנות ה-40 עבר, קו הגבול הבינלאומי בין סוריה וארץ-ישראל סמוך לפסגת הגבעה. מחצית הגבעה המערבית היתה שייכת לשטח המנדט הבריטי בא"י, והמחצית המזרחית לסוריה.
במלחמת העצמאות, ב-10 ביולי 1948 הצליח כוח קטן מחטיבה 9 של צה"ל לכבוש את התל מידי צבא סוריה. הוא נאחז בו בעקשנות מול התקפות-נגד חוזרות ונשנות, שהסתייעו בשריון ובארטילריה. הגדולה בהתקפות נערכה ב-7ו ביולי 1948.
ב-19 ביולי הפרו הסורים את ההפוגה השנייה, תקפו במפתיע את המגנים והצליחו להודפם מן הגבעה. בקרבות תל עזזיאת נפלו 17 מחיילי צה"ל.
בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, שנחתם ב-20 ביולי 1949, נקבע, כי חלקו המערבי של התל יהיה בתחום האזור המפורז הצפוני.
קו שביתת הנשק סומן מעט ממזרח לנקודה הגבוהה בתל. לאחר דחיות רבות פינו הסורים, באוגוסט 1949, את הגבעה. אולם משנוכחו לדעת, כי ישראל אינה נאחזת בו, שבו ונכנסו לתוכו ב-1950 והחלו לבצרו. מאז ועד מלחמת ששת הימים היה התל, בשל עליונותו הטופוגרפית וקרבתו ליישובינו, הטורדני והבעייתי שבמוצבי הסורים בצפון הגולן, התקריות החמורות ביותר היו: ב-24.11.57 - תקרית אש, שבה נרצח טרקטוריסט משאר-ישוב. ב-3.12.58 - הפגזה כבדה על היישובים. 22.7.60 - תקרית-אש גדולה. 29.8.62 - תקרית, שבה נהרג קצין צה"ל. בתחילת "המלחמה על המים" השתתף המוצב בקרב שנערך באזור דן ב-13.11.64. הוא הותקף על-ידי מטוסי חיל-האוויר, ורבות מעמדותיו נהרסו. אך לאחר מכן שיקמו הסורים את ביצוריו.
ביוני 1967 החזיקה בתל פלוגת חי"ר סורית מגדוד מה"ל 2 ועמה טנק פנצר בעל תותח 75 מ"מ, מרגמות 82 מ"מ, שני תותחי נ"מ 20 מ"מ, מקלעים כבדים ומקלעים בינוניים ותול"ר. התל היה מוקף בשלוש גדרות תיל וביניהן שדה-מוקשים גדול. הכניסה היחידה למוצב היא ממזרח, בדרך המסתעפת מדרך הפטרולים הסורית. סביב למוצב חפרת-קשר עמוקה, מדופנת ומבוצרת היטב, ובה משולבים בונקרים, אשנבי-ירי ומקלטים ללוחמים נגד הפגזות. בפסגת המוצב היו בונקר המפקדה, משרדי הפלוגה ומגורי החיילים, ומצדית בטון עגולה (פילבוקס) לתצפיתנים, שעובי קירותיה עלה על 50 ס"מ.

מתוך הספר "בעקבות לוחמים"
מאת ההיסטוריון אריה יצחקי.