אלבום תמונות
קוראים לנו להגיע במהירות האפשרית למוצב לבנה עם הצוות, ולא אומרים לנו למה. ואנו מבינים כי דבר גדול עומד להתרחש.
מספר האנשים מצומצם ואתה בא ומתחנן שאאפשר לך לצאת ואני כמובן לוקח אותך איתי, ואתה כל כך שמח, ואמרת לי בהתרגשות רבה, כי דבר כזה קורה רק פעם אחת בשרות.
ואז בתדרוך יציאה אתה שואל אותי נרגש, אם באמת נתקל במחבלים, ואני עונה לך שכן, ודקה לפני היציאה אני עוד רואה אותך מספיק לשפר מספר דברים במכשיר הקשר שלך.
אנו יוצאים לדרך אל הבלתי נודע ומגיעים לנקודה ואני זוכר את עצמי אומר לך "רם שים עליך מ"ק ורד למטה" ואתה כל כך מתרגש ויורד למטה ומכניס כדור לקנה וקדימה בתנועה.
אנו מטופסים לאותה גבעה ארורה בה אנו נתקלים באש מחבלים ומסתערים קדימה ומשיבים אש, צוות מיוחד במינו, שאינו חושש מכלום, ולא מאמין שלו יכול לקרות משהו, וכל פעם שאני שולח יד לאחור אתה תמיד נמצא ומושיט לי את המע"ד.
אתה מספיק לגמור שלוש מחסניות ואז נוחתת פצצה ברעש איום. אח"כ משתרר שקט איום עוד יותר, ואתה אינך. ואני לא מאמין שיותר לא אשמע את בדיחותיך ואת צחוקך המיוחד, ואני מביט בך ורואה את עיניך הכחולות והיפות ולא מאין, שלא אראה אותך יותר.
וצריך להמשיך קדימה ואנו ממשיכים ולא מסתכלים לאחור, כאשר מגיע נגמ"ש ולוקח אותך בחזרה הביתה.
עם גמר הלחימה אנו שבים לארץ בלעדיך. והחיילים הקשוחים כל כך בוכים וליבי, ליבי נקרע בי ואין אני יכול לעצור דמעותי.
אתה אינך, רם ענבר, וכואב כל כך.
חיילי פלוגת "דקל"