הליל בהיר והרוח נושבת קרירה. אופפת אותי הרגשה של בדידות ונזכרת אני בימים שעברו ובאנשים שהכרתי. דמותו של משה עולה בזכרוני. נזכרת אני ביום בואי לכפר הנוער בן-שמן. משה היה בין אלה שקבלו את פנינו בסבר פנים יפות.
הוא חי אתנו שנתים והחליט לצאת להכשרה. יפים היו הימים שחי אתנו תמיד עליז ושמח היה, באופן מיוחד התמסר לחברה, עזר לעולים להתגבר על קושיי השפה, היה מסור מאוד לתנועה, והיה חבר פעיל בועדת הסניף.
כך מתוך התמסרות חי אתנו שנתים, כולם אהבוהו. הצטערנו שהוא יוצא לפנינו להכשרה ולא מחכה ליום שנצא יחד. שאלתיו לפני יציאתו:"משה! למה לך לצאת השנה גם אם לא תלמד תוכל לעבוד בכפר עד צאתנו יחד להכשרה. אך הוא ענה לי תוך חיוך, "מה שאני אעשה כאן אוכל לעשות גם שם, ושם זה יביא תועלת לחברה, אנחנו שבעה יוצאים ויחד נכשיר לכם את הקרקע, וכשתבואו יהיה לכם קל יותר להגשים".
והוא יצא להכשיר את הקרקע אך לא הספיק להגשים. משה! הלכת מאתנו השארת חלל ריק שקשה יהיה למלאותו. אך אנו נמלא אותו ע"י זה שנמשיך להגשים את אשר אתה לא הספקת לעשות.
רות ל.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.