מילדותו התבלט בפקחותו ובהתפתחות למעלה מגילו. בגן הילדים לא מצא ענין. "מקוביות לא בונים בית, מבלוקים בונים". "הוא מכיר צמחים יותר ממני"- אמר עליו רופא הילדים ד"ר גורביץ ז"ל, ומשה תינוק אז. היה בעל אופי עצמאי ותקיף, שלא יכול לוותר על מה שנראה לו כצודק. וחונן בכשרון תביעה מהירה. תאב לדעת ובעל זכרון מצויין, היה שטוף בקריאה, אולם זלזל בספרי הלימוד הנתונים במסגרת צרה. לעומת זה היה מבלה שעות בקריאות גארץ-שפ"ר, ודוקא עם כל התוספות. בכתיבת הארץ לא היתה אף נקודה אחת מחזיתות המלחמה העולמית שלא ידע את מקומה במפה ומה שנאמר עליה בעיתונות ע"י סופרי מלחמה שונים.
לא היה אץ לחברות בבית הספר, סגור היה, אולם היתה בו עדינות, לא מצות אנשים מלומדה, אלא פנימית ונפשית מאוד, היה שש לעזור לכל הזקוק, בישן ועניו היה, אדיב לכל אלה, שנטעו בו אמון ואהבה.
היה בעל דמיון עשיר וספרי הקריאה הרבים העבירו אותו לפעמים לעולמות רחוקים. עם גמר בית הספר העממי יצא לעבודה. בתקופה זו הלך והתגבש אופיו. הוא עבד בבית דפוס כמה חדשים ובזמן קצר משך אליו את לב נותן העבודה לאהבה אותו, כי מילא את המוטל עליו באמונה ובצניעות.
אולם קסמה לו העבודה החקלאית. וכשהוזמן על פי דרישת הנוער העובד להכנס לבית הספר ב"בן שמן" קבל את ההזמנה בשמחה. שאיפתו לחיק הטבע ולתחית המולדת באה על סיפוקה המלא. זו היתה התקופה הברוכה בחייו. עבד ולמד. הוטלו עליו תפקידים אחראיים והוא מילא אותם בכשרון ובשמחה. "אנחנו נסדר קבוצה בעקבה"- זו היתה שאיפתו האחרונה.
בחמשת חדשי המלחמה - אומר יומן הקיבוץ - ביצע אסתרין יחד עם חבריו כמה מבצעים נועזים ורבי אחריות וזכה לנצחונות והצלחות.
בקרב זרעין יצאו הוא עם חבריו לשלם לרוצחים כפעלם, וכאן מצא את מותו- מות גיבורים וזו לשון היומן:"משה אסתרין, נשק המחלקה, המסור והאמיץ, נפגע בנסותו להוציא את חברו משדה-אש. הוא נשאר מוטל בשדה, כי תנאי הקרב לא אפשרו בשום פנים להתקרב למקום הפצועים. הערבים לקחוהו אתם והביאוהו לג'נין לחקירה, עינוהו קשות והרגוהו".
בדרך כה טראגית נהרג צעיר חמוד ויקר כזה. נשא את זכרו בלבנו באהבה וברטט.
ולהורים השכולים בשעת שברם הגדול כים יאמר: על סף תחית המדינה היהודית ישמר זכר בנם לברכה ולתפארת בין כל הקדושים והטהורים שנתנו את נפשם. בן 18 היה בנופלו.
דודו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.