גם אלה שלנו
אכן, גם הם שלנו, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. אף על פי, שרבים מבינינו לא הכירום או רק את פניהם ראו ואת שמותיהם לא ידעו. רבות הסיבות למיעוט היכרות זו, ובעיקר נובע הדבר מהתנאים הבלתי רגילים, שקבוצת "הכשרה מגויסת" זו נתונה בהם, במשך זמן היותה אצלנו.
אבידותיה הקשות והיקרות של קבוצה זו - מתוכנו נעקרו. נעריה הנופלים- על אדמתנו הילכו ובשדותינו פסעו, בענפי משקנו עמלו את עמלם, אם בחצר או בשדה הפלחה, בערוגות הירק השמיעו צחוקם, ואת קול שריקתם- ממרומי עגלת החציר הירוק, עמנו הסיבו פעמים רבות אל השולחן לסעודה ואת דברי התבדחותם שמענו. בעינינו ראינום בעשותם את צעדי-המעבר שבין נערות לבחרות.
ש ל נ ו הם. בביתנו קיבלו את הכשרתם לעבודה ועל סלעינו זחלו בעברם את אימוניהם הצבאיים, באהלים ובצריפים שבחצרנו נתנו קולם בשיר בלילות, אחרי ימי העמל הקשים והמייגעים.
בנים אלה, שנפלו ואינם, אך מעט זכו ליהנות אצלנו מזהב-זריחות, מלשם-שקיעות על הרינו ומנוגה-ירח בלילות רוגעים, כי על כן נערי הכשרה מגויסת היו, שמרבית ימיהם ולילותיהם קודש לעבודה ולאימונים, למילוי תפקידים וחובות שהוטלו על כתפיהם הצעירות: ימיהם ולילותיהם- דריכות ונכונות מתמדת לביצוע משימות קשות ומסוכנות.
קבוצת ההכשרה השכולה, אשר שכלה כבר חמשיה מחבריה, בצעה כבר מחמשת חדשי מלחמתנו כמה וכמה מבצעים נועזים ורבי אחריות, וזכו לנצחונות ולהצלחות. אך, תמורת קרב זרעין שילמה בארבע אבידות מבין חבריה. קשתה עליה יד הגורל הפעם. ארבעה בחורים אלה, שלנו, יצאו לשלם לרוצחים, ששפכו דמי יהודים בעמק, כפעלם, - ולא חזרו לבסיסם. משמע, יצאו מביתנו ולא שבו אלינו עוד. שנים מהם, אחד- גופתו לא חזרה אלינו וגורלו של הפצוע הנעדר לא נודע עדיין.
ובשורה אחת עם חברינו שאבדו לנו, נזכור גם את החברים הצעירים האלה, שאבדו ואינם. נזכור את עמנואל בדאני, בן השמונה עשרה, המ"כ, שלא הובא לקבר ישראל, את שלמה בלומנטל, המקלען בן התשע עשרה, בן יחיד להוריו, ואת משה אסתרין בן י"ח אף הוא, נשק המחלקה,המסור והאמיץ, אשר נפצע בנסותו להוציא את חברו יהודה שם טוב הפצוע משדה האש. רק הוא ושלמה זכו למצוא את מנוחתם האחרונה בקבר ישראל. אולם, גם אשר לא זכה לבוא לקבר ישראל אצלנו, גופו ודמו ורוחו - באשר הוא שם- יתמזגו עם אדמת יזרעאל היקרה, שהיתה ותהיה אדמת ישראל.
מתוך יומן משק יגור מספר 1997.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.