טוראי שרה אביבה סונינו ז"ל

שרה סונינו
הדלקת נר בת 19 בנפלה
בת מרצלה וסבריו
נולדה בתל אביב
בי"א בתשרי תשי"ג, 30/9/1952
שרתה בנח''ל
יחידה: של"ת כפר עזה
התגייסה ב-ינואר 1971
נפלה בעת שירותה
בי' באב תשל"א, 1/8/1971
מקום נפילה: ישראל
מקום קבורה: רמות השבים

קורות חיים

בת סבריו ומרצלה מיוצאי איטליה. נולדה ביום י"א בתשרי תשי"ג (30.9.1952) בתל-אביב. למדה בבית- הספר היסודי הממלכתי א' ברמתיים וגדלה בחיק-המשפחה בנוף הכפרי ובסביבת בעלי-חיים שאהבה.כחברה בתנועת "הנוער העובד" יצאה עם חבריה לטיולים ולמסעות ולמדה להכיר את הארץ ולאהוב אותה. בילדותה השתתפה בחוג לריקוד והחלה לפתח חוש לתנועה, להרמוניה ולמוסיקה. לאחר שסיימה את לימודיה היסודיים נכנסה שרה לבית הספר התיכון על-שם כצנלסון בכפר-סבא. מכאן ואילך התרחב תחום-פעולותיה; היא הצטרפה לחוג של להקת הריקוד "בת-דור", שכללה את כושרה הגופני בהתעמלות ונקשרה לים ולשיט והיתה מפליגה לאורך חופי-הארץ עם אביה, בהפלגותיהם ספגה צבעים וצורות של הים, שהשתקפו אחרי כן ביצירתה, בזכות קשרי-משפחה יצאה לטיולים באיטליה ובארצות-הברית ובהם למדה להכיר את דעותיהם ואת רגשותיהם של אנשים בעלי רקע שונה ומגוון. נוסף לערכי- היסוד שרכשה מהמסורת היהודית, התעוררה בה - בהשפעת אחותה - התעניינות במחשבה היונית הנוצרית והמזרחית, בכך התרחבה השקפתה על ערכי-החיים, החופש, האחוה, והשלום. בשנים האחרונות ללימודיה התיכוניים נתעורר בקרבה רצון עז לצייר והיא ישבה ערבים ולילות תמימים וציירה. האמנות לא הייתה דבר חדש לגביה, כי משחר ילדותה ספגה ערכים תרבותיים ואמנותיים בהשפעת אמה הציירת. סבה, דודה ואחיה הם אדריכלים וכאשר התקיים כנס אדריכלים בינלאומי מצאה שרה עניין מיוחד במחיצתם של גדולי האדריכלים ובהרצאותיהם. אחרי גמר לימודיה התיכוניים נותרו לה חמישה חדשים עד התחלת שירותה הצבאי ואותם השקיעה במרץ רב בציור. "הדבר היחיד אשר בו אני קשורה ואותו אני אוהבת הוא ציור - ואמנות בכלל. אלה מהווים בריחה מהשגרה, על אף שגם זו שגרה, אבל שגרה שאינה נמאסת". עשרות תמונות הספיקה שרה להשלים ובהן ניתן ביטוי לירושה אמנותית בעלת משמעות ניכרת. כתשעים ציורים השאירה אחריה וביניהם תמונות-שמן, אקריליק, גואש, רישומי-עט ועוד סקיצות רעיוניות ונסיונות שונים בצורה ובצבע. בין שיצירתה היא אבסטרקסית ובין שהיא פיגורטיבית - אכספרסיוניסטית. נושאיה משקפים בעיקר את הבעיות של בני דורה ולבטיו. שרה נתכוונה להמשיך בלימודי האמנות אך בשום אופן לא הסכימה לדחות את שירותה הצבאי, כי אותו ראתה כחובה ראשונה לעצמה, אף על פי שראתה את המלחמה כתופעה דוחה בחברה ואת השימוש בכלי-הנשק שנאה. עמוק היה צערה על כל חייל פצוע והרוג. פעם כתבה, "זה נורא משונה, זה כואב מעציב וגם מרתיח; בחור צעיר שאתה רגיל לראות אותו בתדירות נעלם ואיננו עוד. לא תראה אותו יותר לעולם רק כשגם אתה תעלה לשמיים".

שרה גויסה לצה"ל בתחילת ינואר 1971, אך משניתנה לה האפשרות - התנדבה לשל"ת בקיבוץ כפר-עזה שבנגב במסגרת הנח"ל. כהמשך טבעי לנטיותיה החברתיות והפציפיסטיות. במסירות רבה עבדה בכותנה, במשתלות-הפרחים, במטבח ובטיפול בילדים - ועם זאת המשיכה לצייר בהתמדה. אולם שירותה נקטע באמצע. ביום תשעה באב תשל"א (1.8.1971), נפטרה ממחלה והובאה למנוחת-עולמים בבית- הקברות ברמות-השבים.

אחרי פטירתה, בפסח תשל"ב, התקיימה תערוכת-ציור שלה בבית "יד לבנים" בתל-אביב ולתערוכה זאת הופיעה חוברת-קטלוג הכוללת הערכות לאישיותה וליצירתה ומספר רפרודוקציות מיצירתה; בחודש יוני 1972 נערכה תערוכה אמנותית של ציורי שרה בבית הצעירים בכפר-סבא; מאמרים עליה נכתבו ב'"ידיעות כפר-סבא" ב"על המשמר", ב"מעריב". ב"במחנה נח"ל", ב"חדשות הוד-השרון", ב"ג'רוזלם פוסט" (באנגלית). ב"ישראל" ובעוד כתבי-עת אחרים באיטלקית. לכמה מהמאמרים צורפו גם רפרודוקציות.