סמ"ר אסף יעקב סיבוני ז"ל

קורות חיים

בן שלומית וסידנה (שלמה). נולד ביום כ"ב תמוז תשל"ו (20.7.1976) בקיבוץ ניר-עם. בן בכור להוריו, אמו ילידת הקיבוץ ואביו יליד מרוקו. ילד יפה תואר, שערו בלונדיני ועיניו ירוקות, שובב, סקרן מאוד וחברותי. אסף גדל והתבגר בקיבוץ ניר-עם, בקבוצת "תות". למד בבית החינוך המשותף "שער הנגב" מכיתה א' וסיים י"ב כיתות בהצטיינות. תלמיד מנומס, צנוע, אחראי, הסניגור של חבריו בפני המורים, בעל חוש הומור וכושר ביטוי מעולה. עלם גבה קומה וחסון המקרין בגרות ועוצמה.

בסיום כיתה י"ב כתבה לו המחנכת שליוותה אותו שלוש שנים: "אסף יקירי, יש לך תכונות נהדרות כמו כושר מנהיגות, יושר, חן וכשרונות לרוב, יחד עם רגישות רבה. אני בפירוש צופה לך גדולות ונצורות..."

אסף היה קשור בקשר עמוק לכל בני משפחתו. מגיל צעיר אהב לעבוד עם סבו בענף עדר הבקר ובילה שעות ארוכות עם העדר במרעה בגבעות שסביב הקיבוץ.

אסף עסק בספורט בענפי אתלטיקה קלה, כדורגל וכדורסל, ואף נמנה על קבוצת הכדורסל "הפועל שער הנגב"- נוער ובוגרים.

במשך כשלוש שנים נרקמו יחסי חברות עמוקים בין אסף וחברתו הלנה, מתנדבת משוודיה, והשניים נסעו לטיול משותף לפני גיוסו.

בראשית חודש דצמבר 1994 התגייס לצה"ל, ושירת בפלחה"ן נח"ל. במהלך שירותו עלה שלוש פעמים ללבנון, שם איבד כמה מחבריו. בלחץ מפקדיו יצא לקורס קצינים, אך כעבור זמן קצר חתם על ויתור, כדי להמשיך לשרת עם חבריו בלבנון. בעת שהותו במוצב "דלעת" שימש כרס"פ ולדברי חיילי היחידה ומפקדיה הצטיין ביחס אבהי וחברי לפקודיו.

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, עת התנגשו שני מסוקי יסעור מעל למושב שאר-ישוב ושבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אסף. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ ניר-עם והוא בן עשרים ושבעה חודשים. הותיר הורים, אח- יובל ואחות- דפנה.

משפחתו הנציחה את זכרו של אסף במשחק כדורגל חגיגי שנערך מידי שנה ביום הולדתו, ואשר בסיומו מוענק גביע על שמו לקבוצה המנצחת. כמו-כן הופק הסרט "לזכור את אסף", המתאר את דמותו על רקע נופי הקיבוץ, ומלווה את אסף מילדותו ועד לגיוסו לצבא והשירות בלבנון.

הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, כתב במכתב התנחומים למשפחה השכולה: "אסף, זכרונו לברכה, שירת כרב סמל פלוגתי בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. תואר ע"י מפקדיו כחייל אחראי ומסור, ששאף לשלמות הביצוע בכל משימה שהוטלה עליו. הפגין נכונות לעזור ולסייע בכל עת. רקם מערכת יחסים ייחודית עם הסובבים אותו והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד".

סרן יאיר ברקת, מפקד היחידה בה שירת אסף, כתב למשפחה: "אסף היה רב-סמל פלוגתי, ובכל בעיה שעלתה תמיד ידע לתת את הפתרון הטוב והמהיר. אסף שימש כמקלען של הצוות במשך המסלול ובלט בחוסנו הפיסי והנפשי. אסף היה אהוד על חבריו לצוות ולפלוגה. אסף יחסר לנו כלוחם וכאדם".

מתוך דברים שנשא עוז גביש, מפקדו של אסף מימי הטירונות וחברו, באזכרה במלאת שלושים לנפילתו: "אסף החסון, החזק, שהמאג בשבילו כאקדח, הכאב- תמריץ ואדרנלין לעוד, ושום קושי פיזי, מאמץ או מעמס לא מהווה גבול עבורו ולא ימחק את חיוך הפלאים. אסף החבר, שרעותו לאחיו בצוות שלנו היא בפירוש סמל, שראוי להתחנך על ברכיו. אסף, ההומור והצחוק מלא החיים. אסף, החיוך השובב. אסף, השנינה הצינית, הפיקחות, חריפות השכל. אסף- כי ידו בכל ויד כל בו והכל כדי להיטיב. אסף, התעוזה, אם לומר- החוצפה הצברית האופיינית, שגם כשחטפת אותה במלוא עוזה- אי אפשר היה שלא להתאהב בך..."

דודו, דוד אילן, כתב על אסף לאחר מותו: "שבעת ימי האבל הראשונים האלה, נתנו לנו לגלות מה שדאגת בצניעות אופיינית להסתיר. הכישרון החבוי, העוצמה, הרגישות, טוב הלב, האכפתיות, השנינות, החום ומעל הכל הצימאון והאהבה לחיים... תמיד ידעת לצאת ממצבים הכי קשים, תמיד בטחו בך, כולם אהבו אותך וידעת לאהוב".

סבו, שלום לנדס, הנציח את זכרו של אסף בספר שירים שכתב. מתוך "קינה לאסף ליום השלושים":

"באותו לילה קר / אפל, שחור ומר / עת תמו ההכנות / והורמו הדלתות, / בוודאי חייכת לכובע הפלדה / או לאפודת המגן הקרה, / גם הפעם לחשת "אתגבר" / כפי סיסמתך במשבר. / שניות חולפות, מחשבות רצות, / על אם על אב, על חברים וחברות / על אח ואחות / על בית ולא רק על זאת. / פיצוץ אדיר, צלילה לתהום / אחוז להבות אש וחום / אתה עם חבריך ביסעור, אי שם / מכונה ושמן ומעל האדם..."