דמותו ניצבת עוד לפני בכל בהירותה. זוכר אני: ביום קיץ חם בנגב - ואנחנו בואדי ליד דורות באוהלים בין גפנים ועצי תאנה. הפלוגות שוכנות לאורך הואדי כמה מאות מטרים. פלוגתו של דיקי היתה הקיצונית ביותר. אוהל המטה היה בקצה האחר. היו ימים שלא ראינו זה את זה והיו ימים שנפגשנו תכופות, לפעמים במטה בדורות ולפעמים בישיבות. הוא היה אחד ממפקדי הפלוגות המוצלחים ביותר שבגדוד.
קשה היתה עמדתם של המפקדים כלפי ההכשרות. שני הגורמים של הצורך הצבאי וצורך ההכשרה היו מתנגדים ומתנגשים לעתים. אך דיקי ידע לפשר בין שני הצרכים האלה. הוא ידע לשלוט בסמכות מפקד וידע גם להיות חבר. אנשיו נתחברו אליו לאחר שנוכחו בכושר פיקודו מנסיון פעולות אחדות בקרבות. פלוגתו היתה אחת הפלוגות המאורגנות והמסודרות, דומה המסודרת ביותר. במטה הגדוד ובחטיבה היו דבריו נשמעים מתוך תשומת לב רבה. אישיותו היתה מקובלת בחבר המפקדים ולדבריו הטו אוזן. נסיונו הכפול, גם בפלמ"ח גם בבריגדה, עזר לו להתגבר על הקשיים בחיים החברתיים אשר נתגלו במשברים שפרצו בתקופה שאנשינו יצאו מן המחתרת והיו לגוף צבאי סדיר. תקופה זו היתה קשה לכמה וכמה מותיקי ההגנה שלא מצאו את הדרך הנכונה.
דרכו של דיקי היתה הדרך המכוונת ישר אל המטרה הן מבחינה צבאית הן מבחינה חברתית. בשיחותינו החבריות ידע לשמור גם על הדיסטנץ הנדרש למפקד. והרי אין זה דבר קל לאחד את שתי התכונות של חבר ומפקד באישיות אחת. אך סוד זה היה גלוי לו. הוא ידע לענוש את אנשיו על עבירות, לפעמים גם עונש קשה, אך עזרתו החברית היתה מובטחת תמיד...
חליפת המכתבים עם הבית היתה לקויה. ומשהגיעו אלינו מכתבים היינו מחליפים שיחות על הבית. מאנשי ישובנו לא נמצא בקרבתנו איש. רק אלדד חנה אז בניר עם ולעתים רחוקות היינו מגיעים אליו. הייתי אתו ותחת פיקודו בפעולות עם קבוצת הסיירים שלי. נמצאתי אתם במטהו בזמן הקרבות. ככל השאר הרגשתי גם אני הרגשת בטחון בזמן שהוא ניהל את הקרב. פקודותיו ניתנו בבהירות ובקיצור ותוקף. הוא דרש מילוי זריז וביצוע שלם. ניהלנו גם פעולות נסיגה, והרי ארגון נסיגה מתוך קרב הוא אחד הדברים הקשים. אף בתקופתו האחרונה של הגדוד הזכירו את שמו של דיקי משדיברו בענין ארגון נסיגה. ובעיקר היה כרוך הדבר בקשיים משום שבימים ההם חסרנו ציוד ונשק. הוא ידע לנצל במידה מכסימלית כל מה שעמד לרשותו בזמן הקרבות.
דמותו ניצבת לפני גם היום. אוהל, לבשרו של דיקי גופיה, לעיניו משקפי שמש. לאחר שנודע לנו על הפעולה בלילה רצה מפקד פלוגת המטה לצאת לפעולת היום. הוא לא נתן לפלוגתו לצאת בלעדיו. הוא קיבל לפעולה גם את מחלקת הסיירים והחליף אתי דברים על ארגונה. לי לא ניתן לצאת באותו היום לפעולה, כי הוטל עלי לסייר בסביבה אחרת. נפרדנו במלים מעטות על ביתנו, על הזקנים שגידלנו...
הוא יצא את האוהל אך דמותו נשארה. בדמדומי הבוקר נודע על האבידות ועל כשלון הפעולה. לא נודע על ריכוז כוחות האויב, תותחיו ומרגמותיו הכבדות. הוא נפצע במערכה זו, אך כבש את יסוריו והמשיך בפיקוד ובהסתערות, הסתערותו האחרונה. עצמת אש מוגברת של האויב סגרה עליו את הנסיגה. עמו 20 איש מן "הפורמים". שאר המחלקות חזרו עם הסיירים. בלילה שלמחרתו רציתי לצאת לחפש את גויתו. בקשתי נדחתה. אנשי פלוגתו חיפשו בלילה ולא מצאו.
בכל הגדוד היה מורגש חסרונו. אנשיו התאבלו עליו מעומק לבם. היה להם מורה דרך - ואיננו עוד! עלי הוטל לאסוף את שרידי עזבונו. בדמע אספתים. כה נתן האיש את כל עצמו למלחמתנו. אם אנשינו קוצרים היום בנגב - יש בזה בודאי מזכותו...
יהודה מרגלית
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח