שלושה מתחי אש נדמו במרחק…
דוממים ניצבנו ליד קברו של יעקב שזרי פרחים פזורים עליו. זה עתה נסתם הגולל וריח האדמה הטרייה עדיין עולה באפינו. זה עתה רוותה האדמה דמעות אם, דמעות על נעורים שנקברו פה…
דוממים ואבלים ניצבנו ורק הזיכרונות עולים בזה אחר זה ומחזירים אותנו אל עולם שכולו טוב, שמחה ואורה…
יעקב הוא אחד מני רבים שנפלו בשדה הקרב. אינו גיבור מכולם, אף איננו טוב מהם או שונה מאתם. יעקב הוא אחד מהם. הוא היה אחד מאתנו ודווקא אותה פשטות שאפיינה אותו, היא שציירה בדמיוננו את דמותו של חברנו בבהירות יתרה.
יחד צעדנו צעדים ראשונים לקליטתנו בארץ יחד התגברנו על קשיים בלימוד השפה ולמדנו לאהוב את הארץ והעם.
היו לו ליעקב כל אותן התכונות הדרושות לו לאדם לרכוש ידידים ולהתחבב על כולם. היטב זכור לנו היום בו נכנס יעקב לכתה, כובעו שמוט לצדה ילקוטו מתחת לבית שחיו, וחיוך מצדד נסוך על פניו, למן אותו הרגע כבש את כולנו והפך להיות חלק מאתנו.
בבית הספר הצטיין יעקב בלימודיו, אך משום מה, לא אבה להמשיך בהם. הוא היה חבר בגדנ"ע-ים ובאותה מסגרת הפליג פעמים מספר לחופי קפריסין ורודוס. בקשתו להתקבל כתלמיד בבית הספר הימי נדחתה והדבר העביר את רוחו לא מעט.
התגייסותו לצ.ה.ל. גרמה לו אושר בל יתואר, יכולנו להבחין זאת בכל פעם שחזר שחופשה ופיו מלא תהילות ותשבחות על "הצבא שלנו" על "החיילים והמפקדים שלנו". אלו רק ידע שאין הוא מחלל אלא את עצמו וגבורתו שלו.
יעקב עבר קורס מכי"ם ולקח חלק פעיל בכל המבצעים הצבאיים שהיו בזמן שירותו בצ.ה.ל.
בשיחה על תכניותיו לאחר גמר שירותו, נתברר כי חפץ הוא להשתקע באחד המשקים בדרום. "רוצה אני להתעורר לקול רננת צפרים ולא לקול המולת העיר ורעשן של מכוניות אמר.
מערכת סיני היא שלקחה את יעקב מאתנו ועמו כל תקוותיו ושאיפותיו על החיים והיופי…
אנו נזכור אותו לעד.
חבריו
זובי שרה, פונדו נורית
חמישה יהושוע, כהן יהושוע
פישבוים זלמן.