היום המדינה בוכה.
73 לוחמים ומפקדים נהרגו.
היום חטיבת הנח"ל מרכינה את ראשה. 30 לוחמים ומפקדים נהרגו.
יום כזה לא היה לנו - לא למדינה, לא לצבא, לא לחטיבה ולא לפלוגה בה שרתת - פלוגת החה"נ - בה נפלו אתמול 20 לוחמים.
10 לוחמים נוספים נהרגו מפלוגת העורב מהמוצב השכן ומהפלוגה השכנה.
אסף, נפגשנו לפני מספר חודשים, ישבת אצלי במשרד, הסתכלתי לך בעיניים - עיינים יפות, ילד יפה ואמרתי לך: "סיבוני, אתה יוצא לקורס קצינים".
השבת לי בשלילה.
חשבת שאתה צריך להשאר בפלוגה - בפלחה"ן.
דרשתי ממך לצאת לבה"ד 1.
אך אתה לא רצית.
חיבבתי אותך מאוד אך למרות זאת הענשתי אותך, שלחתי אותך להיות לוחם באחד הגדודים בתעסוקה מבצעית בעזה.
היו לי לא מעט שיחות עם המפקדים שלך, עם אמך ועם אנשים שדאגו לך, כולם דאגו לך שמא תתבזבז, שמא לא תמצא את עצמך.
לבסוף אחרי הרבה מאוד שיחות גם איתך, הלב היהודי ניצח. ויתרתי לך - היית טוב מדי ויפה מדי. החזרתי אותך לפלוגה. המ"פ שלך, ברקת, היה מאושר ושיבץ אותך בתפקיד הרס"פ.
אתמול
תוך כדי האסון הנורא, בין עשרות שיחות הטלפון עם המוצב, הפלוגה, המ"פ - כאשר הוא בדלעת סופד את החיילים, בודק אתהרשימות ואני בין שברי המסוק, מחפש את התקווה, ברקת מזכיר לי מי זה "סיבוני", האסימון מיד ירד.
מייד זיהיתי אותך, נזכרתי ולראשונה הצטערתי שלא נשארת לוחם באותו גדוד.
החטיבה כואבת. מרכינה ראש, קוברת היום 30 מבניה - ילדיה. מחר בבוקר נקום, נשטוף פנים ונעלה ללבנון - ל"דלעת" ול"בופור".
נמשיך את המשימה "בטחון לישובי הצפון" כי אין מי שיעשה את המשימה ואין מי שעושה אותה טוב מאיתנו.
סיבוני, יהי זכרך ברוך.