טוראי אריה סלדינגר ז"ל

אריה סלדינגר
אריה נולד באלכסנדריה בשנת 1927. בגיל 17 נכנס לתנועת "השומר הצעיר" בעיר. מילדותו התכון ללמוד הרבה ולנסוע לארץ אחרת. אף פעם בחייו לא עלה על דעתו להכנס לתנועה חלוצית ולתת את מיטב כחו לתנועה הציונית הבונה. אך מהיום הראשון לקיום התנועה היה אחד מפעיליה ותרם במיטב יכולתו לחזוקה. חבר רציני שרצה להתקדם, מנהל מוצלח (מספר חניכים נמצאים כבר בארץ) - ידע לרכוש במהרה ידידים.

אחרי טיול קצר בארץ התלהב והכפיל במרץ ובמאמצים את הפעולה להצלחת התנועה. התאמץ להיות שומר נאמן וללחום נגד הזרמים המתבוללים. אחת מססמותיו היתה: "כדי להבין צריכים קודם כל לא להבין, הוכחה אינה יסודית אם איננה פרי של מלחמה אידיאולוגית פנימית ארוכה וכנה". כאשר היה משוכנע בצורך של הציונות, עבד בלי הרף עד היום שעלה ארצה עם קבוצת החברים שנשארו לעבוד בתנועה במצרים. בא הנה על אף כל הקשיים, השאיר אחריו כל מה שהיה לו יקר, כל קשר עם הגולה ניתק כדי להתמסר לחיי עבודה משותפים והגשמת האידיאל התנועתי.

עלה ארצה ב-29 ליוני 1947 והיה בתקופת הכשרת הגרעין בקבוץ "דן", התלהב מאד מהסביבה וכתב: "קבוצים על ההרים הערומים והסלעים נראים כמו נאות במדבר, נראים כל כך רומנטיים ומלאי הוד גבורה. כאן האדם נעשה יותר אמיץ ולוקח מטבע האדמה, מקרקע זו אליה נצטרך לחזור ולהתקשר".

בתקופת ההכשרה בקבוץ דן עבד בתור מסגר, ענף אליו נמשך. אחרי תקופה של חצי שנה, בדיוק ערב ההתקפה הראשונה על דן, הוא נפרד מהקבוץ עם כל הגרעין כדי לחיות עם יתר חבריו בעצמאות. אחרי חודש ימים אריה דרש לצאת לחזעלה. המתיחות כאן כבר היתה גדולה, 15 במאי לא היה רחוק וחכינו להתקפה רחבה מצד הארצות השכנות. חזעלה התחפרה בבונקרים במקלטים בעמק האדה, בחיק סלעים שנפצו במכוש תחת להט השמש הלוהטת. בערב אחרי יום עבודה כשהיו שומרים בפנות נדחות ונפרדות של המחנה - אף אחד לא העיז להתאונן, אם כי עבדו כמטורפים. הוא היה שואל את עצמו: מה אני? חלוץ או חייל? באתי לבנות או להתחפר? יחד עם זה ידע היטב שלא היתה לנו ברירה אחרת, אלא להלחם כמעט בידים ריקות עד האיש האחרון או להשמד.

הוא ידע שכוחנו היה מצומצם מול אויב עם ציוד מודרני. בקשר למלחמתנו הוא כתב בספר רשימות: "המלחמה היא מגפה מטמטמת החוזרת במשך כל ההיסטוריה של האנושות. אנו רואים מלחמות כל כך שונות וכל כך מגוחכות. האדם הוא תקפני מטבעו ומדכא את האינסטינקט תחת לחץ של תרבות ונמוס. כדי לגרוף עם למלחמה צריך ליצר תנאים ורקע ולבחור את הרגע המתאים בו היצר הראשוני והגס דורש את סיפוקו. הכנה זו נעשית על ידי נאומים פטריוטיים, מעשיות על כבוד שנפגע, מעשי גבורה וכו'. נחזור למצבנו: קשה לי לתאר אותו באופן ברור ומדוייק, דבר אחד ברור לי, העם היהודי נודד כבר 2000 שנה, מעונה, שרוף ונרדף - נחוצה לו אומה, נחוץ לו בסיס כלכלי יציב, מוכרח הוא ללחום על כך אחרת נאבד. באנו ארצה לא על מנת להלחם בתושבי הארץ - אלא להלחם בטבע, באדמה, באדמה המוזנחת, כדי לבנות ולחיות תוך יחסים ידידותיים ועזרה הדדית עם הארצות השכנות. לא רצינו במלחמה זו. הם רצו בה - חפצם ניתן להם - עוד יצטערו".

ערב אחד הוחלט לשלוח 6 חברים למחלקת המשקים. אותו ערב חזרנו מביר עסלוג'. באני כדי להיות נוכחים בויכוח. ערב זה ראוי להזכר בתולדות קבוצתנו, חברים התנדבו לצאת תוך התלהבות. הם ידעו מה עלול לקרות. למחרת הם יצאו מהנקודה, אחרי תקופת אמונים די מצומצמת נשלחו להסתערות על מבצר חוליקאת אשר נמצא על הכביש המוביל לדרום. מששה חברים - ארבעה לא חזרו.

אחר המ"כפים, היחידי כמעט שיצא חי מקרב זה, העיד שחברינו לחמו באומץ לב, בהתקדמו עד ל-15 מ' מעמדות המצרים והיו הראשונים למסתערים וגורם מעודד ומעיר התלהבות לסביבתם.



ניסו דינר





מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח