רס"ן יצחק "גוליבר" בן מנחם ז"ל

יצחק בן מנחם
לחדר נרות בן 26 בנפלו
בן גיטה ויחזקאל
נולד ברמתיים
בכ"ט בסיון תרפ"ט, 7/7/1929
שרת בחיל השריון, חטיבת הצנחנים
יחידה: גד' 54, גד' 890
נפל בפעילות מבצעית
בכ"ז בכסלו תשט"ז, 12/12/1955
מקום נפילה: חוף הכנרת
באזור טבריה והעמקים
מקום קבורה: רמתיים

קורות חיים

נולד לגיטה ויחזקאל בן מנחם, זוג חקלאים מרמתיים. היה בן מסור, חובה נעימה הייתה לו העזרה שהגיש להוריו. כבר בהיותו ילד היה חולב את הפרות, חורש במחרשה וקוצר בחרמש, מרכיב עצים ומטפחם. ידו היתה בכל ענפי המשק. הוא גדל והתפתח עם העץ והפרח - והיה כאחד מהם. את זמנו הפנוי היה מעביר בקריאת שיריו של ביאליק אשר היו אהובים עליו במיוחד "ביאליק הוא המשורר הגדול ביותר שקם לנו" [דברי גוליבר].

גוליבר החל את לימודיו בבית הספר העממי ע"ש יוסף אהרונוביץ וכבר אז הבחינו בכשרונו "יצחק בעל תפיסה מצוינת יודע לצרף ולהחסיר מספר יותר מכפי גילו, לומד בשקידה, אוהב לצייר ולרקום, בעל בטחון עצמי ואנרגיה רבה" [מורתו בכתה א']. את לימודיו בבית ספר סיים בכתה ט'. עבר לכפר-סבא וסיים שם את כיתה י' והצטרף לשורות "הפועל" כפר-סבא. שיתף עצמו בתחרויות מטעם בתי-הספר. הוא לא ראה בכך יעוד, אלא אמצעי בלבד, "לחישול הגוף והרוח" [כפי שכתב ביומנו], השיג שיא ארצי בזריקת משקולות והצטרף אל שורות הגדנ"ע. משסיים את השביעית והשמינית בבית חינוך תיכון בתל-אביב, רצה יצחק להתגייס לנוטרות, אך הבריטים חדלו מכבר לגייס בחורים נוספים. יצחק היה מראשי המתגייסים לפלוגות החי"ש של ה"הגנה". ביום 12.12.47 הצטרף לחי"ש השריון, תחת פיקודו של אריק שרון, כמפקד כיתה.

גוליבר השתתף בפעולות התגמול בקלקיליה במארבים נגד השיירות הערביות שנעו לכיוון יפו. בקרב על תל השומר תפקד גוליבר עם המקלע שלו בצורה יוצאת מן הכלל. לבדו הצליח להפוך עם המקלע את משאית התגבורת שהגיעה למקום הקרב. צבי גרמן מפקד גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני שהשתתפה בקרב אומר שכבר אז ניתן היה להבחין שה"גוליבר" הזה יודע היטב כיצד אוחזים בנשק ומה עושים בו. לפעמים נדמה היה שגוליבר נולד עם המקלע ביד. "הוא היה סופר מקלען", מספר עליו אחד הלוחמים, "אני לא יודע איך, אבל הוא התנהג ללא חת, לא פחד מכדורים. הוא היה צועק: חבריה, תראו אותי, אני עומד, יורים? לא כל כדור פוגע. האומץ הזה והמקצועיות הזו החלו להתפרסם בכל מקום זה עבר לגדוד, ומשם לחטיבה ומשם הלאה". הוא האמין בעוצמת-אש, קודם כל בעוצמה שלה, וכאשר מישהו דיבר אז על עוצמה הוא התכוון ל"ברן". הוא לא עזב את ה"ברן" שלו לרגע והוסיף עליו עוד ועוד תחמושת, כמה שרק יכול היה לשאת, הוא היה אומר "חייל צריך להיות מצויד במקסימום נשק ותחמושת. מה שבטוח-בטוח". כאשר יצא לקרב, היה גוליבר עטור בשרשראות של רימונים וכדורים, וב"ברן" שהיה מבריק משמן. קצת קשה היה להאמין שהאיש הזה שונא מלחמות ומעדיף את הקלשון בבית הוריו ברמתיים.

במאי יצא גוליבר כמקלען בפלוגה ב' בגדוד 32, בחטיבת אלכסנדרוני אל הקרב המר על לטרון. המג"ד צבי גרמן מספר: "אני זוכר את גוליבר הולך וחוזר מתוך הקרב, כל הזמן, ללא הפסקה, עוזר ומסייע לאחרים ולפצועים ומתנהג מעל ומעבר למה שחייל יכול לעשות. היה שם כל כך חם ולא היו מים, אז הוא פשוט שתה שמן רובים". ביוני 48 הצטרף גוליבר לגדוד 89 - הגדוד הממוכן של סא"ל משה דיין - גדוד זה היה גדוד שהורכב מטובי הלוחמים, מתנדבים כולם, גדוד הקומנדו נקרא, עם גדוד זה השתתף במבצע דני ובמבצע עין. בסוף הקיץ נבחר גוליבר כחבר משלחת לארצות הברית, והוא בן 19 בסה"כ, מטרת המשלחת- התרמה למען המדינה הצעירה. אביו של גוליבר מספר "הוא התרגש מאוד לקראת הנסיעה. אני זוכר שהוא הושפע מאוד מאברהם לינקולן, וכאשר הם הגיעו ל"לינקולן ממוריאל" הוא נעמד בגבו אל הפסל וציטט בעל-פה את כל נאום גטיסברג שמופיע שם על הקיר. העיתונאים האמריקאים נדהמו ומהרו לראיין את הצעיר הישראלי".

השליחות הסתיימה, גוליבר חזר לצבא, סיים קורס קצינים. בוקר אחד יצא מהבית כדי להשתחרר, ובערב חזר כשבידו התחייבות לשנת שירות קבע. להוריו הנדהמים הסביר אז את מה שכתב גם ביומנו: "זהו החוב שאני חב על שחזרתי בריא ושלם הביתה, אחרי כל ההרפתקאות שבהן התנסיתי. אקרא לחוב זה גורל, מזל, יעוד השד יודע מה...". בשנת הקבע שירת גוליבר בסגל המדריכים של בית הספר לחיל הרגלים עמיתיו מספרים על "חולשתו" הרבה לחלשים ול"מפגרים" שבין החיילים. הוא היה מעודד אותם במסעות, סוחב חלק מהציוד, ומסרב לתת להם להיכשל. מספר סגנו מוטקה יעקובוביץ: "עד היום אני רואה בו דוגמא למדריך טוב בצה"ל. אני זוכר איך אחרי יום אימונים מפרך, ב- 11 בלילה, כשהייתי כבר מת לישון, הוא היה מביא את החלשים לחדר שלנו, מושיב אותם על המיטות, גם על המיטה שלי, ואז משוחח איתם על השיעורים, מתרגל אותם ומוודא שכל אחד מהם קלט את החומר, כדי שלמחרת לא יכשל שוב. גוליבר השתחרר ועלה לירושלים ללמוד משפטים. בשנה הראשונה עוד היה נוטל חלק פעיל בהרצאות ובמבחנים, אך בשנה השנייה והשלישית היה נעלם יותר ויותר, חוזר למחרת לדירתו השכורה בירושלים ולא מספר כלום. גוליבר הרגיש שמקומו בצה"ל. בתקופת הלימודים עבר קורס מג"דים והשתתף בעשרות פעולות עלומות עם מתנדבים נוספים אשר לימים היוו את הגרעין ליחידה 101. בספטמבר 1955 חזר גוליבר לצנחנים. מפקד אחת הפלוגות בצנחנים, מוטה גור, נפצע וגוליבר התיישב ליד מיטתו בבית החולים וביקש: "אני רוצה להחליף אותך". היום אומר גור: "הייתי מאושר, לא יכולתי לחשוב על מחליף מוצלח יותר. עובדה, תוך כמה ימים הוא הצליח להתחבב שם על החברה בצורה נדירה. הם היו ממש משוגעים עליו והפרזיולוגיות שהם העטירו עליו, במכתבים שכתבו לי, היו, איך לאמר, ממש מביכות".

נפל בפעולה הקרבית על חוף הכנרת ביום כ"ז בכסלו תשט"ז (12.12.1955). בו ביום הועלה לדרגת רב-סרן.

על נפילתו של גוליבר מתקשים החברים לדבר גם כיום. סגנו טיבי שפירא זוכר את גוליבר צועק לעברו: "טיבי, תפוס פיקוד, נפצעתי". אהוד, חברו של גוליבר שנפצע באותה פעולה: "כשהתברר לנו שהוא מת הרגשנו פתאום חשופים כל כך, פגועים. הוא תמיד נתן לנו את תחושת הבטחון הזו. כשהוא היה לידינו חשבנו ששום דבר לא יכול לקרות...".

האח השכול: "הוא היה חזק כזה, לא האמנו שהוא יכול להפגע". ב- 13 בדצמבר 1955 הובא גוליבר למנוחות ברמתיים. הרמטכ"ל משה דיין אמר את דברי ההספד, בהלוויתו של גוליבר: "עם ישראל וצבאו מביאים למנוחות את יצחק בן מנחם - חייל גיבור. לא היה יעד אשר נראה לו קשה ולא היתה משימה אשר תראה לו כבדה משאת. יצחק בן מנחם בחר בגבורה את דרך חייו - להיות מסוכך בגופו על האחרים. יצחק בן מנחם לחם בגבורה- ובגבורה נפל, כשהוא פורץ בראש יחידתו. את תפקידו לא מילא בשם האחרים ולא מטעם אחרים. הוא לא היה שליח, לא נקרא לעשות זאת על ידי כפרו ולא הומרץ לכך על ידי תנועה ציבורית. לא היו חציצות בינו לבין עמו, בינו ובין המעשה שעליו לעשות. את הקריאה הנוקשה, קריאת הדמים שמע ישירות מעמו. היא עלתה מן התנ"ך, מן ההיסטוריה היהודית, מן ההווה הזועק ומן העתיד התובע. הוא שמע את הקול, עזב את ספסל הלימודים והלך להיות לוחם לעמו. הוא לא ראה את ישראל כ"משהו" אשר על שכנותיה להכיר בו ולחיות עמו "איך שהוא". הוא ראה את המתרחש סביבו, עזב את האוניברסיטה והלך להיות זקיף לביטחונה של ישראל. היום מביא צה"ל את גופתו נקוב החורים של יצחק בן מנחם. הוא ינוח כאן בכפרו ואת חרבו נישא עימנו".

ספר בשם "אדם ולוחם" הוצא לזכרו. בספרו של אורי מילשטיין, "מלחמות הצנחנים" הועלה זכרו.