סמל איל עברי ז"ל

קורות חיים

אייל בן שושנה ודוד, נולד ביום י"ד באב תשי"ד (13.8.1954) בקיבוץ בארי. הוא סיים את לימודיו היסודיים בקיבוצו ובקיבוץ כיסופים ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר ב"שער הנגב". איל הוא בן שני לאחר אחותו הגדולה חביבה, אחריו נולדו אחיו אורי ושתי אחיותיו הצעירות אירית והילה. בשל מעבר המשפחה לעזרה לשנתיים בקיבוץ יראון בצפון, איל צורף בשליש האחרון של השנה לכיתה ב', בה למדה חביבה אחותו הגדולה, כשהוא עוד לא בן 7, שם היה הצעיר בחבורה.

עם החזרה של המשפחה לבארי בסוף כיתה ד' איל המשיך לימודיו בכיתה של חביבה. בכיתה ו' איל התחיל להרגיש לא שייך בשל גילו לכיתה בה למד.

הוא סבל מהצורך להוכיח עצמו כטוב, כמוכשר וכראוי לתשומת לב על הישגיו. לפיכך ביקש ללמוד עם בני גילו.

כיוון שהייתה חסרה כיתה ואורי למד בכיתה הצעירה בשנתיים, בסוף כיתה ז' איל החל ללמוד בקיבוץ כיסופים, שם היה במסגרת פנימייה במשך שנתיים. הריחוק מהבית במשך ימות השבוע היה לו קשה ביותר והוא נסגר בתוך עצמו. לכן בתחילת כיתה ט', כשהתפנה מקום, הוא עבר ללמוד בבית הספר האזורי שער הנגב שם סיים את לימודיו, זאת הייתה תקופה של פריחה.

איל כילד וכנער, רגיש ועדין, התרחק ממשחקים פרועים והעדיף משחקי למידה שקטים ומשכילים. עוד בהיותו בגן הצטיין בחשבון ובכתיבה. הוא הקפיד על שפה וכתיב נכון, הוא אהב להשתתף בדקלום, במסיבות ובהצגות.

איל ניחן בדמיון עשיר ופורה במיוחד כילד צעיר, יום אחד הקליט אותו חבר-משק, שעה שסיפר בפירוט ובמלוא הרצינות על תלאותיו בדרכו ארצה, דרך ההרים בצפון עירק, על המבריחים שנתקל בהם ועל כל הצרות של העלייה לישראל. למעשה סיפר את סיפור עלייתם של הוריו לארץ.

בלימודיו בשער הנגב עם בני גילו מצא את מקומו, שם הצליח והתפתח. סוף סוף, ניתנה לו ההזדמנות להתחיל מחדש, בלי דעת קהל, בלי זיכרונות ש"נעלו" אותו בתוך "תאים" של מה שציפו ממנו. איל שקד על לימודיו ויכול היה להסביר את דעותיו בקול מתון ובסבלנות. הוא החל להיות פעיל בוויכוחים וחבריו הרבים נהגו להתייעץ אתו בכל הקשור לספרות וללשון עברית. היו לו פירושים משלו לתופעות בתחומים אלה והוא אף כתב שירים וחרוזים משלו. בעקשנות ובהתמדה למד והתפתח והגיע להישגים מרשימים. כל אותו זמן שלמד מחוץ לקיבוצו שמר על קשר עם בני קבוצתו בבארי, למרות שהיה חביב ומקובל במקומו החדש. עבודת הגמר שלו עסקה בניתוח תופעת הסמים ובעיית השימוש בהם בחברה. איל ניחן גם בחוש מוסיקלי מפותח ונהג לשיר, במיוחד אהב שירים עצובים והיה שר במשך רוב שעות היום, או שהיה מאזין לשירה ברדיו. הוא אף למד פיתוח-קול והקדיש עניין רב לתחביבו זה, זו דוגמה לכך שאיל תמיד היה נאמן לעצמו, באומץ רב הלך עם הבחירות שלו גם כשהיו שונות ופחות מקובלות בחברה בה חי. הוא לא חשש מהתדמית של גבר רגיש המתחבר לעולם הרוח ופחות מתעניין לקחת חלק בצד הפיזי, על פי התדמית המקובלת של "הקיבוצניק" בימים ההם.

איל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972. לאחר הטירונות בחר ללכת לקורס חובשים קרביים, הוא התחבר מאוד למקצוע ולידע שצבר בקורס. לאחר שסיים את הקורס הוצב בתפקיד של חובש קרבי בגדוד 77 בחיל השריון. בתחילה לא רצה להיות חייל קרבי, אך לימים מצא את מקומו והרגיש עצמו בטוב. חבריו זוכרים אותו כעצמאי ובעל ביטחון גובר והולך, של אדם שבכוחו לעזור לזולת בצרה. איל לא התלונן אף פעם על קשייו, למרות שהיה לו קשה מאוד להתגבר על התחום הטכני של הפעלת נשקו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף איל בקרבות שנערכו בסיני ולא פעם חירף נפשו כדי להציל את חיי חבריו. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) נפגע הנגמ"ש שלו ועלה באש באזור בסיס הטילים בגבעות ג'ניפה וג'בל אום כתיב.

איל נהרג והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ בארי. השאיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הוא מילא תפקידו באמונה ובמסירות, תוך גילוי כושר לחימה וכושר מקצועי מעולה". קיבוצו הוציא לאור חוברת להנצחת שמם של בני המשק שנפלו בקרב, ושמו של איל בתוכם.