על אחד שנפל...
הוא לא היה שונה מכל צעיר אחר. הוא היה בן עשרים, ולפניו - עוד עמדו כל החיים, והוא רצה לחיות...
ולא היה גיבור - שנפל בקרב, בהסתערות לחיים ומות, ואולי דוקא בשל כך האסון הוא עוד יותר טרגי - גבורתו, לא היתה התעלות לרגע, אך אנו נדע שדוקא גבורה בעמידה בחיי היום יום, אינה נופלת, אף עולה על כך.
השנה שעשה בעין-גב במסגרת השירות בנח"ל, מלאה היתה חויות, והזכרונות היפים והרבים, מאפילים לרגע על העובדה, שהוא כבר איננו.
נפגשנו עמו לא רק כעם בני-אדם; הוא יצג תרבות וחברה אחרת, הווי ברזילי - ולמרות דבקותו בו, התערה בחיי הארץ הזאת - הצחוק ושמחת החיים שליוו בכל עת את מכאל ז"ל, הצליחו שלא לחשוף גורל ילדות, שלא היה עליז ביותר...
וזכורים לי ימים רבים של ויכוחים, על איזה משק יותר טוב, ושמיעה יחד של שירי פולקלור מארץ מוצאו - ושעות יפות - של שחיה והנאה בכנרת שלנו, בנוף הדקלים שלנו - ואף כי זמן קצר זה, של שנה, עברנו יחד עמו - הרי שהצלחנו ליצור קשרים שבזכרון ישארו לעד.
...חבבנו אותו, דוקא משום שהיה רגיל, וכל כך בן-אדם.
היו לו תוכניות ושאיפות שאינן מרקיעות שחקים - ומטרה היתה לו להמשיך בחיי הקיבוץ, ולבנות בו את ביתו שלו, בעתיד הקרוב.
הוא לא העלה מימיו פרזות ו"מילים". פשוט לא למדוהו לעשות זאת. את אורו האמיתי - הוא שפך על סביבתו בלי המסוה והזיוף של השכלה, מעמד וכו'.
ראינהו בעבודה - הערכנו את עזרתו, וכל זאת - מבלי שיחשוב שיש חיים קלים ונעימים מכך...
ועלינו היה להאמין ולהתגבר, לנסות ולהשלים עם המסגרת השחורה, בה נרשם השם ו"נפל במילוי תפקידו".
חבל שלא זכה להשלים את תפקידו...
ואילו אנו, לא שלמים נהא בהלקחו מעמנו.
נעמי קדמון (עין-גב)