טוראי שלמה עראקי-כהן ז"ל

בן נולד לנו.
שלמה, על שם סבי, אבי אמי, קראנוהו.
בשנה ה-20 למותו של סבי, בו ביום, ניתק גם פתיל חייו של בני.
שלמה נולד באוגוסט שנת 1950. ילד שמנמן ופקח. וכאשר אני מעלה בדעתי את שלמה באותם ימים, זוכרת אני אותו יושב ומשחק בידיו אך אזניו קשובות לכל מה שמתרחש סביבו. הכל שאירע סביבו - קלט והבין. זוכרת אני אותו גם כפי שנראה אז - שמנמן, פנים יפות ומלאות ממש כילדה...
בבית הספר אליאנס בילה שלוש כתותיו הראשונות - תלמיד חרוץ היה אז. אחר-כך כשעברנו לקרית-היובל העברנוהו לבית-הספר על-שם אגרון שם סיים את חוק לימודיו העממיים.
מוריו מאותה תקופה הגדירו אותו כתלמיד שקט, אך יחד עם זאת משתף פעולה ועירני, מקשיב אך לא מתבלט וזו היתה דרכו אף בבית. כאחיו, אף הוא לא ריכז סביבו בבית חברה וחברים, היה ממושמע וצייתן - אך עקשן מאוד. על דעתו תמיד עמד.
מלחמת ששת הימים דחפה אותו לשורות הצבא. בן 17 היה כשהחליט שעליו למלא את חובתו הצבאית. לא התנגדנו.
מחד גיסא, עקשן היה, מאידך גיסא, מעולם לא התחצף והתמרד כנגד הוריו. לעמוד בדרכו - לא היה טעם. לותר לו - נראה באותם ימים כמוצא כמעט הכרחי - גם התקדים של אחיו שהתגייס טרם זמנו היה לנגד עינינו בחתמנו על אישור לגיוס מוקדם.
בשירותו הצבאי המשיך בדרכו הטובה. תמיד זכר לשלוח מכתב ובו לשאול בשלום כולנו. הוא היה מצלצל לעתים קרובות אף בשעות המאוחרות של הלילה, שמחנו לשמוע את קולו - דרישת שלום חיה ממנו. על הקורה אותו בצבא לא סיפר. פעם אחת, כאשר בא לחופשה, ראינו כי מראהו לא טוב. הוא הגיב כי הוא מרגיש כך כבר שבוע והכל בסדר. המדחום הראה מעלת חום גבוהה, לבסוף שוכנע להכנס לבית-חולים, אך רק באפיקים ולא בירושלים. הוא החלים לאחר שלושה שבועות.
אחר-כך חזר אחת לחודש למשך שבוע. ידענו - שלמה בתעלה.
תמיד היה בא עליז ושמח, סיפר שהכל בסדר, טוב לו נוח ובכלל מצוין.
- "מה עם היריות, הכדורים, הפגזים...?"
- "עזבי שטויות" היה אומר, "זה שום דבר".
- "זה שום דבר" היה אומר תמיד, גם כאשר חזר ולידיו כוויות, אמר כך. נודע לנו אחר כך שזה תוצאה של מעשה שעשה, עת סיכן את עצמו וכך מנע אסון אשר היה עלול להתרחש.
לנו הוא לא אמר דבר.
חיים עמנו זכרו ומעשי ידיו, הוא לא זנח את עבודות האומנות במתכת במשך שירותו הצבאי. בכל פינה בבית מוצבים הדברים שיצר אם בכפר-עזה, בנח"ל-סיני או בבית-ההבראה כשהחלים... והוא איננו. צעיר מדי, יפה, תמיר, חייכן תמיד, צנוע ועניו ושקט הלך שלמה מאתנו והשאירנו גלמודים וכואבים, המומים ואובדים, חסרי אונים ובוכיים.

אמא