קורות חיים
אליהו (אלי), בנם של בתיה ואליעזר גולדברג, נולד בטבריה ביום כ"ה באדר תשי"א (03.03.1951). אח של נחמיה, גדי ושאול. נקרא על שמו של דודו אליהו (אילק'ה) גולדברג, שנפל בעין גב במלחמת העצמאות.
הוא גדל בקיבוץ כנרת ולמד בבית הספר היסודי המקומי ובבית הספר התיכון "בית ירח" של המועצה האזורית עמק הירדן.
לאחר סיום לימודיו התגייס לצבא, שירת בחיל השריון.
אחרי שירותו הסדיר המשיך לשירות מילואים ככל שנדרש. לחם במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973.
אליהו שינה את שם משפחתו לאורגד בעקבות נפילת אחיו גד גלבוע בשנת 1975, בעת שירות מילואים.
עם שחרורו עבד אליהו בלול בכנרת, שם הכיר את תמר שעבדה כמורה בקיבוץ. ב- 1975 התחתנו ועברו לכרמיאל, ובהמשך לקיבוץ כפר עזה.
משנת 1975 היה חבר קיבוץ כפר עזה. הוא עבד שם בלול ובמפעל "כפרית" המייצר חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק.
במשך השנים נולדו ילדיהם אבנר, מתן והתאומים אורי (הבת) וניצן.
כמי שהתרבות הייתה בנפשו, אליהו שימש במשך שנים כרכז התרבות של כפר עזה. הוא היה צמא דעת, אינטלקטואל אמיתי כדברי ילדיו, ובמקביל לעבודתו למד לימודים כלליים לתואר ראשון (BA כללי) ב"מכללת ספיר" בשער הנגב. מלבד הלימוד הפורמלי, הייתה בו סקרנות אינסופית, במיוחד בכל הקשור ליצירה העברית: שירה, ספרות, מוזיקה, תיאטרון ועוד.
תמיד היה מוכן לכתת את רגליו ולחצות את הארץ לאורכה ולרוחבה על מנת לצפות בהצגה, במופע, בקונצרט או בהרצאה.
על אף היותו חילוני גמור, אליהו התעניין מאוד ביהדות, בתנ"ך ובתולדות עם ישראל וארץ ישראל. חיבה גדולה רחש למדען ולאיש הרוח ישעיהו לייבוביץ', שאת ספריו הִרבה לקרוא ואף נפגש איתו מספר פעמים.
מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין בשנת 1995, נהג להשתתף ביוזמות המפגישות דתיים וחילוניים ללימוד משותף.
סיפר בנו אבנר: "אבא שלנו האמין במכנה המשותף שלנו פה ותמיד אמר שלמרות המחלוקות, יש לנו כאן גורל אחד. היה מוכן לנסוע לכל מקום כדי לפגוש אנשים שחושבים אחרת ממנו, ותמיד חזר לקיבוץ כפר עזה, המקום שכל כך אהב, המקום הכי טוב בעולם".
בין השאר, נכח בהרצאות ב"מכון שלום הרטמן" - מרכז פלורליסטי למחקר, להגות ולחינוך יהודי, וגם למד ב"מרכז הרצוג ליהדות מחברת" בקיבוץ הדתי עין צורים. אריאל פיקאר, מסגל ההוראה שם, סיפר: "תמיד אלי היה שם עם להט נעורים, חן וחוכמה מיוחדת".
החוקר שמואל פאוסט כתב עליו: "מכל הקבוצה בת כמה אלפי אנשים שנוהגת לפקוד את היוזמות, הכנסים והאירועים האלה של מפגשי לימוד דתיים-חילוניים לסוגיהם, נחרתה בי דמות אחת מן הקהל. לא היה מפגש אחד או הרצאה אחת, בציבור רחב או מצומצם, במשך עשרות שנים, שלא ראיתי בהם את פניו של אלי. חיוך דק תמידי עליהן... נוכחות שקטה. מחויכת. נצחית. תופעה. לפעמים היה שוהה מעט לאחר הרצאה, ואחרי שהתפזרו אנשים שואל שאלות, לא קנטרניות ולא פולמוסיות, בביישנות ומתוך סקרנות, רצון לדעת, רצון לדייק. ולפעמים מוסיף מעצמו ידיעה שנתעלמה ממני".
כאשר ילדיו בגרו הפך לסבא אוהב ומעורב בחיי נכדיו. סיפרה עליו זיוה קרובת משפחתו: "הכי כיף היה לפגוש את הסבא שבך. אז היית במלוא רכותך. נמס מאהבה היית מספר על החבורה של אבנר, על הקטנה של אורי, ואפשר היה לשמוע בקולך את התקווה והכמיהה לתיקון של כל הקלקולים שהיו".
בשנת 2018, במהלך טיול בהודו, נהרג בנו מתן, ואליהו מעולם לא התאושש מכאב השכול. את זכרו הנציח בגינה גדולה שטיפח באדיקות ליד ביתו.
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ כפר עזה חדרו מאות מחבלים. הם השתלטו על הקיבוץ, טבחו בתושבים והרגו עשרות מהם, בהם משפחות שלמות, וחטפו תושבים לרצועת עזה.
אליהו אורגד נרצח בביתו בכפר עזה על ידי מחבלים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בן שבעים ושתיים בהירצחו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותיר אחריו בת, שני בנים, נכדים ואחים.
כתבה זיוה, בת משפחתו: "תמיד אזכור את כולך. את כל החלקים שהרכיבו את מי שהיית. אורות וצללים, קשיים ונתינה, ואהבה ומעצורים".
המוזיקאי שי צברי, שבזמן השבעה ביקר בקיבוץ שפיים (שאירח את ניצולי כפר עזה) כתב עליו: "את אלי אורגד ז"ל שנרצח בשבת השחורה פגשתי לפני 11 שנים... חברה הזמינה אותי להופיע בכנס של התחדשות יהודית בירושלים והוא הגיע לשם במיוחד מכפר עזה. בסוף ההופעה הקצרה שלי שם הוא ניגש אליי והציג את עצמו. סיפר שהגיע מהדרום... פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום, ומאז אחת לכמה זמן הייתי פוגש אותו בהופעות, במיוחד בכאלה שהיה מעורב בהן לימוד. האחרונה שבהן הייתה בנווה שכטר בתל אביב שבוע לפני ראש השנה (תשפ"ד). חברה שלי חיה גלבוע העבירה שיעור לקראת השנה החדשה ואלי היה שם ללמוד ולהעיר ולהאיר, ונשאר גם להופעה.
"בדרך לשפיים (היום) ידעתי שאקדיש לו את השיר 'מעליי דממה'. כשהגיע הרגע, התיישבתי על כיסא קרוב לחברים מכפר עזה ודיברנו עליו. סיפרתי להם איך אני ואלי נפגשנו והם אמרו כמה זה אופייני לו ואיזה איש סקרן ואוהב דעת הוא היה. ושרנו ובכינו, ושרנו יחד לזכרו".
כתב שמואל פאוסט: "אלי יקר, נעמה לי נוכחותך המתמדת, שנגדעה באכזריות מרושעת. היא הייתה נר תמיד של קביעות. לא נתונה לאופנות מתחלפות ולתנודות פוליטיות או אחרות. היא סימלה אופטימיות של קרבה למרות רקעים שונים, קבוצתיות מלאכותית ואולי אף דעות מנוגדות. של מכנה משותף יהודי תרבותי, רוחני, היסטורי וחברתי, גדול מכל מחלוקת וכיתתיות. איש שלום היית והמה לשואה ביקשו נפשך. יהי זכרך הטוב ברוך".