קורות חיים
נועם, בנם של סילביה ויוסף, נולד ביום ב' בטבת תשל"ז, (23.12.1976). אח לצורית, נופיה, יאיר ואושרי.
נועם, הילד השני להוריו, היה ילד עם לב זהב, תמיד העניק מעצמו לסובביו ועשה זאת בנדיבות וברוחב לב. גדל והתחנך בנתיבות.
אחרי סיום לימודיו התגייס לצבא ושירת שירות צבאי מלא. לאחר השחרור עבד בעבודות שונות.
נועם גר למשך תקופה בערד ופתח שם סניף של רשת בתי הקפה "קקאו". היה איש של אנשים, מצחיק ואוהב אדם, שהתחבר מהר לכל אחד. בהמשך פתח עסק עצמאי כמַסגר והעסיק עובדים, בהם אחיו הצעיר, אושרי. אושרי סיפר: "עבדנו יחד 13 שנה, כתף לכתף, תמיד היה זמין בשבילי לכל שאלה, מנטור לחיים, דמות מקצועית שאין שני לו." כמעסיק היווה דוגמה ומופת לעובדים, היה מקצועי ובעל ידיים טובות, וכל עבודה שביצע הייתה מעולה ואיכותית. בזמן ההפסקות מצא את הזמן להתבדח עם הלקוחות ותיבל זאת בדרשות ובדברי תורה. בין לקוחותיו נמנתה חברת "אינטל" בקריית גת.
נועם היה איש של עשייה מתמדת ועם זאת, הקפיד להיות קרוב למשפחתו המורחבת, ביקר בכל הזדמנות אצל הוריו בנתיבות וביקר את האחים, האחיות והאחיינים.
במרוצת השנים נישא לבחירת ליבו מעיין. לנועם היה בן מנישואיו הקודמים, עומרי. לבני הזוג נולדו שתי בנות – דפנה ואלה. כעבור זמן נפרדו נועם ומעיין והבנות נשארו לגור עם אביהן. כאבא היה מסור, נהג להעיר אותן מדי בוקר ולארגן אותן לבית הספר, דאג לכל צורכיהן בהרבה סבלנות, אמפטיה ורגישות.
ב-2015 הכיר את דיקלה ערבה ובין השניים נרקמה מערכת יחסים יפה של אהבה וכבוד. דיקלה ניהלה את מערכת החינוך בנחל עוז, וכן הייתה יועצת חינוכית לגיל הרך. נועם עבר לגור עם דיקלה בנחל עוז. בנה הצעיר של דיקלה, תומר, גדל עם דפנה ואלה כאח אהוב לכל דבר. בכל בוקר הלכו יחד לבית הספר.
ב-2019 נפטר אביו האהוב, יוסף, ממחלה קשה, ונועם לקח על עצמו את תפקיד ראש המשפחה. הוא ליכד את המשפחה וסייע ככל האפשר לאימו, סילביה. "לא הספקתי לומר לו מה אני צריכה, עוד לא סיימתי את המשפט - ונועם כבר הגיע. תמיד קראנו לו 'נעשה ונשמע', קודם הוא היה עושה ואחר כך היה שואל." סיפרה סילביה. גם אחיו יאיר, שהיה קשור אליו מאוד, סיפר: "כל בעיה הכי קטנה שיש, נפתרה. במילה אחת נועם פתר הכול." אחיו העריצו אותו, את הנתינה שלו, שהייתה עבורו ערך עליון ודרך חיים. אחיותיו תיארו אותו כ"איש חסד אמיתי שעזר למשפחות רבות והכול עשה בצנעה ובסתר." למרות שעבר גם תקופות לא קלות, הייתה בו שמחת חיים ועוצמה, הצליח לקום מכל משבר והביא איתו אנרגיות חיוביות לכל מקום.
בזמנו הפנוי אהב נועם לשיר ולטפל בגינה. הוא המשיך לטפח את הזוגיות עם דיקלה והיה מאושר מאוד. ב-2021, לאחר שמונה שנות זוגיות, סיים לשפץ את ביתם המשותף בקיבוץ. בחצר הבית הייתה גינה גדולה, יפה ומעוצבת שסימלה את אהבתם ואת עתידם.
ביום שבת, בכ"ב בתשרי, חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל ובנסיעתם ירו בכל מי שנקרה בדרכם. הם רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח. בבוקר זה החלה מלחמה.
כשהחלו היריות בחוץ, הכניס נועם את שלושת הילדים מתחת למיטה וביקש מהם לשמור על שקט. בניסיונם לחדור אל הבית ירו המחבלים בדלת ופצעו את נועם ברגלו, לאחר מכן הוציאו את הילדים מהמחבוא, הושיבו את חמשת בני המשפחה בסלון וצילמו אותם בשידור חי לפייסבוק. המחבלים אילצו אותם להזדהות ודרשו תשובות לגבי שאר בני המשפחה שלא שהו באותו הזמן בקיבוץ. תומר בן ה-17 נשלח באיומי נשק לשכנע את השכנים לצאת מהממ"ד וזמן קצר לאחר מכן הוא נרצח. מחבלי החמאס הכניסו את נועם, דיקלה והבנות לרכב של נועם והחלו בנסיעה. מחבלים אחרים שהיו ברחבי הקיבוץ ירו לעבר הרכב והרגו את נועם ודיקלה. דפנה ואלה הפצועות אולצו לעבור לרכב אחר ונסעו עם שוביהן לעזה.
לאחר עשרה ימים ארוכים שבהם נחשב כנעדר, התבשרה משפחתו של נועם כי נרצח.
כ-15 חברי קיבוץ נחל עוז נרצחו באותו היום ואחרים נחטפו לרצועת עזה.
אחרי 51 יום בשבי חמאס, שוחררו בנותיו של נועם - דפנה ואלה, במסגרת עיסקה.
נועם אליקים נרצח על ידי מחבלים בקיבוץ נחל עוז בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בן ארבעים ושש בהירצחו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכפר מימון ונטמן לצד אהובתו, דיקלה, ובנה, תומר. הותיר אחריו בן ושתי בנות, אם, שני אחים ושתי אחיות.
אחיותיו כתבו: "יהי רצון שנלמד מנועם חיי נתינה וחסד ומדיקלה מהי שמחת חיים אמיתית."
חברה קרובה ספדה לנועם ולדיקלה: "בטוחים שלחמת בגבורה, ובעוצמה יהודית מול המרצחים שנכנסו אליכם לקודש הקודשים. האדם לא נמדד במספר שנות חייו, אלא במעשיו. היו שלום, אנשי עשייה והאירו משמיים."
אחותו, נופיה כתבה: "אחי היקר והגיבור, הגעגועים אליך רק מתגברים עם הזמן, הכיסופים לראותך אינם מרפים. אחי האהוב, כמוך יש רק אחד. בלכתך נפער בתוכנו חלל שאיש לא יוכל למלא... תמיד נזכור, לא נשכח ונמשיך לספר את אשר היית. חבק את אבא, את דקלה ואת תומר בשמי. שמור על אימא והבנות מלמעלה... 'לנצח, אחי, אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף אתה יודע.' אוהבת אותך."
אחיו, אושרי כתב: "דם שלי, יום ועוד יום עובר ואני עדיין מתכחש למציאות הקיימת, עדיין מסרב להאמין ללכתך... איך מתמודדים עם הכאב שהשארת? במשך השבעה באו לנחם אותנו מלא אנשים שהכירו אותך... כולם סיפרו בדמעות של כאב אבל גם עם חיוך כמה הם נהנו להיות בחברתך, כמה היית מאיר פנים... זה בכלל לא מפתיע אותי, ההפך, זה רק חיזק לי את הידיעה מי היית. נועם, כשמך כן אתה. היית נעים לכל הסביבה שלך...
הסיפורים עליך לא נגמרו, החסדים בסתר שעשית התגלו לנו רק לאחר מותך... אמרו לנו שנרצחת על קידוש ה', שהדרגה שלך כל כך גבוהה שם למעלה עד כדי כך שאתה יושב צמוד לבורא עולם ושאין צורך אפילו להגיד עליך קדיש כדי לרומם את הנשמה שלך. אהוב שלי... מקווים שלפחות מהמר ייצא קצת מתוק. בבקשה, תהיה מליץ יושר על כולנו, תמשיך להיות בשבילנו שם למעלה בדיוק כמו שהיית פה למטה. אומנם הגוף שלך לא פה איתנו אבל הנשמה שלך חזק חזק בתוכנו. תנוח על משכבך בשלום, תעביר חוויות שם למעלה עם אבא, דיקי ותומר. ה' יקום דמך, תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים, שמך ורוחך חקוקים בליבנו לעד. אוהב אותך אהבת נפש."