קורות חיים
רועי, בנם של ליזה וכרמל עידן, נולד ביום ט"ז באלול תש"מ (28.08.1980). ילד שני במשפחה, אח של עמית, גלעד ודפנה.
הוא גדל בכפר הרי"ף השוכן בין קריית מלאכי לגדרה. "ילד מהסרטים", סיפרה אימו ליזה, "לא שמעת ממנו בכל הילדות שלו לא בכי, לא טענות".
רועי למד בבית הספר היסודי האזורי "גדרות" ביישוב עשרת הסמוך לגדרה ובתיכון האזורי "צפית" בקיבוץ כפר מנחם. כתלמיד במגמת צילום התברר כבר אז שהצילום הוא ייעודו.
לאחר סיום לימודיו התגייס לצבא ושירת בנח"ל – שם, למרות הקשיים הפיזיים והמנטליים הכרוכים בשירות קרבי, הוא חש את הסיפוק שבהיותו משמעותי ותורם.
כשהשתחרר מהצבא המשיך להתקדם במסלול הצילום שייעד לעצמו ובשנים הבאות למד במכללת "ספיר" בשדרות, במחלקת הנדסאי צילום ומדיה דיגיטלית.
בשנת 2006 רועי הגיע לקיבוץ נחל עוז, עבד כמדריך נוער והתגורר במקום. בקיבוץ הכיר את סמדר, בת הקיבוץ השכן כפר עזה, ומאז ועד יומו האחרון המשיך להיות מוקסם ממנה ולספר את שבחיה. הם נישאו ובנו את ביתם בקיבוצה.
נולדו להם שלושה ילדים: מיכאל, עמליה ואביגיל. החיים בקיבוץ בבית הצמוד לגדר הגבול העמידו את רועי ואת סמדר בקונפליקט איך לקיים חיי משפחה שקטים, לגדל את ילדיהם בקיבוץ ולהמשיך ולחיות במקום שבו אהבו את הקהילתיות ואת הטבע - מול האיום המתמיד מרצועת עזה.
רועי עבד כצלם עיתונות בקבוצת "ידיעות אחרונות" ובמשך 12 שנים סיקר את גזרת רצועת עזה. אביו כרמל סיפר שהוא "הפך לצלם מלחמות, ועל מנת להשכיח את מראות המלחמה נשלח לצלם גם כדורסל בארצות הברית ב-'NBA' וגם בארץ, ב'מכבי ת"א' בכדורסל... וצילם גם דוגמניות בקרואטיה".
אילנה קוריאל, כתבת "ynet" שעבדה איתו, סיפרה: "בכתבות שטח שהוא צילם היו עומק ורגישות. הוא הצליח לגעת בהרבה אנשים".
קשת, רכזת צלמים ב- "ynet"הגדירה את רועי כ"לוחם תקשורת עם מצלמה, קול שפוי בסיר לחץ... חבר שאפשר היה לדבר איתו על דברים מחוץ לעבודה... העיתונות בערה בו והניעה אותו... הוא האמין במה שהוא עושה, בשליחות".
נרי, כתב ynet סיפר: "רועי כצלם היה ציד מלחמות, אבל כאזרח הוא היה שוחר השלום הגדול ביותר. כמו בצילומי החדשות שאליהם היה יוצא, הוא תמיד זיהה איפה הסבל של האחר. הוא האיר לכתב על הנקודה שבה צריך להתמקד, איפה המדינה יכולה הייתה לעשות טוב יותר".
לצד סיקורו השוטף את האירועים הביטחוניים בדרום, אהב רועי לצלם את הטבע. בשנת 2020 השלים פרויקט מרהיב שבמסגרתו עקב במשך ארבעה ימים אחרי מעוף להקות ענק של זרזירים מצויים שעברו בנדידתן בנגב המערבי.
מלבד עבודתו העיתונאית, רועי היה אומן שיצר סרטים דוקומנטריים ועבודות וידיאו ארט שהוצגו במוזיאונים ובגלריות והציג בקביעות את עבודותיו ב"עדות מקומית" - התערוכה השנתית לצילום עיתונות ותיעוד. דנה, מנהלת ״עדות מקומית״, סיפרה על עבודה שלו משנת 2019 בשם "צעדות השיבה", שתוארה בקטלוג כך: "ב־30 במרץ 2018 החלה סדרת הפגנות המונית ברצועת עזה, בסמוך לגבול עם ישראל. ההפגנות האלה נקראות בפי הפלסטינים ׳צעדת השיבה הגדולה׳". בדיעבד, כדבריה, "זו עבודה שנראית כמו נבואה אפוקליפטית, גם באופן שבה היא מוצגת ללא סאונד, עם הצילומים באפור שנראים כמו צלליות של רוחות רפאים".
במקביל, רועי לימד צילום בבית הספר לאומנות "קמרה אובסקורה". על ייחודו כמורה סיפר ינאי ספרני, המנהל: "הוא תמיד הגיע לפני כל שיעור, ישב עם תלמידים באופן פרטני, ליווה אותם באופן צמוד במהלך השבוע, וידע להגיע לכל אחד. הוא בא ללמד כאן בידיעה שיש לו מה לתת מעצמו, בצניעות רבה ובשקט האופייני לו. יום לפני המקרה עוד קבענו שיחה להתארגן על שנת הלימודים שבפתח״.
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ כפר עזה חדרו מאות מחבלים. הם השתלטו על הקיבוץ, טבחו בתושבים והרגו עשרות מהם, בהם משפחות שלמות, וחטפו תושבים לרצועת עזה.
כשהתחילה המתקפה, יצא רועי מביתו וצילם את חוליית המחבלים שחדרה לכפר עזה עם מצנחי רחיפה ממונעים. ככל הנראה זה היה התיעוד הראשון של המתקפה. לאחר מכן הספיק לצלם גם את מטחי הטילים והיירוטים לאזור.
זמן קצר אחר כך הוא נורה למוות ליד ביתו – כשאביגיל בתו שרצה אליו, בזרועותיו. סמוך אליהם, בבית המשפחה, המחבלים רצחו את רעייתו סמדר.
סיפר כרמל אביו: "רועי נורה מחוץ לבית עם אביגיל על הידיים ונפל עליה. היא הצליחה להשתחרר ממנו. ילדה בת 3 מסתובבת לבד במשק. אביחי (ברודץ) השכן משך אותה אליו הביתה והלך להביא נשק. כשהוא חזר אחרי חמש דקות כל המשפחה שלו וגם הנכדה שלנו נחטפו לעזה". שני ילדיהם הבוגרים, מיכאל ועמליה התחבאו בארון שבממ"ד במשך שעות וניצלו בזכות תושייתם.
ב-26 בנובמבר 2023 שוחררה אביגיל משבי החמאס במסגרת עסקה ביחד עם חטופים נוספים.
רועי עידן נרצח על ידי מחבלים בקיבוץ כפר עזה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בן ארבעים ושלוש בהירצחו. הוא הובא למנוחות עם סמדר אשתו בבית העלמין בכפר הרי"ף. נטמנו בחלקה צבאית שכן סמדר שירתה בשב"כ, והיא מונצחת באתר משרד הביטחון. על המצבות שלו ושל סמדר כתבו אוהביהם: "נרצחו בדם קר. הכלניות, בחייהם ובמותם לא נפרדו".
רועי הותיר אחריו שלושה ילדים, הורים, שני אחים ואחות.
בהלווייתם הושמע השיר האהוב עליהם "קרן שמש" בביצוע בניה ברבי (מילים ולחן: בניה ברבי ואבי אוחיון).
ספד לרועי אביו: "במדינתנו מנהג שאין באף מדינה בעולם - שאבא קובר את בנו. אנחנו בהלם מוחלט. רועי וסמדר, אילו ידעתם כמה אמיצים היו ילדיכם מיכאל ועמליה הייתם גאים בהם. הילדים ראו את הזוועה בבית, כיצד רוצחים את סמדר. הם נכנסו לממ"ד והתחבאו במשך 14 שעות עד החילוץ. זה מזכיר לי שלפני 80 שנה ילדים התחבאו בעליית גג ובארובות".
ספדה לו אימו: "מעבר לגבעה זה הבית שלנו. בכל בוקר כשאני יוצאת למרפסת אני רואה את הברושים האלה וצוחקת שכשאני יושבת ושותה קפה אני מדברת עם אלוהים. היום אצרף את סמדר ורועי ואדבר גם איתם... אני אמשיך לדבר עם אלוהים וכמו שאני מספרת לו על הטוב ועל הרע, גם אשתף אתכם בזה, כי אתם מבחינתנו עדיין איתנו. אני אוהבת אתכם".
מתן צורי כתב "ynet" ספד לו: "רועי אהב לצלם בעיקר כלניות, אבל הוא לא אהב מלחמות. גם חצבים בסתיו ונחלים זורמים בחורף בצפון הנגב, שיטפונות מרהיבים במדבר, להקות זרזירים בצורות משתנות, ובקיץ, בחופי הים, את שמחת המתרחצים והמתרחצות, אבל אף פעם רועי לא אהב לצלם מלחמות. הוא אהב לצלם אנשים שמחים וילדים צוהלים אבל לא אסונות.
הוא אהב לצלם חגים וחגיגות, ילדים מחופשים, שולחנות ערוכים, בגדי חג לבנים, סוכות וקישוטים, את קציר החיטה והכלים החקלאיים. הוא אהב לצלם שדות שאל האופק נמתחים, את השקמים והשקדיות שלזמן קצר מגיעות, אבל אף פעם רועי לא אהב לצלם אסונות ומלחמות. חייו של רועי הסתיימו, הופקרו, כתמונה שהוא הכי לא אהב. שלום לך צלם מוכשר ואהוב על כולנו, אבא גיבור ונהדר".
במינהלת ליגת העל בכדורסל כתבו: "רועי שהיה צלם במקצועו עבד בעברו עם מינהלת הליגה, צילם רגעי כדורסל קסומים וייזכר לעד כאדם מקסים, נעים הליכות ומקצוען ללא פשרות".
בחודש ינואר 2024 זכה רועי בפרס המכון הישראלי לעיתונות על "הצטיינות בעבודה עיתונאית אמיצה וחסרת פשרות".
ארגון העיתונאים והעיתונאיות השיק פרס שנתי לצילום עיתונות לזכרו של רועי, הפרס חולק לראשונה בדצמבר 2023.