קורות חיים
בן משה ודורה. נולד ביום כ"ט בשבט תש"ט (28.2.1949) בקיבוץ שריד. את לימודיו היסודיים רכש בחברת הילדים בשריד ואת לימודיו התיכוניים
השלים במוסד החינוכי של הקיבוץ. היה חבר ומדריך בתנועת "השומר הצעיר". אהוד אהב את הטבע, אהב לנדוד בשבילי הארץ, הרבה בטיולי תנועה וכל הפעילות התנועתית הייתה בשבילו חוויה של שמחה ואושר.
בשובו מהטיולים היה מביא צמחים שונים, אשר אותם שתל בגינה, שטיפח ליד בית המגורים של הוריו. הוא השתייך לחוג להגנת הטבע ובמסגרת החוג התגייס לעזרה על שמירתם וטיפוחם של החניונים בעין-גדי ואילת. כל זאת עשה באהבה גדולה ובהתמסרות.
כאשר סיים את לימודיו, קסם לאהוד מאוד הרעיון של הקמת קיבוץ על-ידי בני המשקים ואת זמנו לפני הגיוס לצה"ל הקדיש לרעיון זה. הוא עשה, כשליח מצווה, למען שכנוע חבריו בכיתה ומכיריו במרחקים, שיצטרפו למעשה הזה. הוא הלך להקים קיבוץ חדש, על גבול הרצועה, קיבוץ של בני-קיבוצים בלבד- כרם-שלום. בתחילה עבד בשלחין, ענף בו עסק גם בביתו, בשריד; לאחר זמן הוטל עליו להקים ענף חדש - גידול סייפנים. את המשימה הזאת קיבל באהבה ובמסירות ללא גבול, עסק בה והשקיע את כל זמנו ואת כל מרצו בלימוד הבעיות של הקמת הענף. ביומנו באה לידי ביטוי בולט התרגשותו למראה הפריחה הראשונה של הסייפנים בכרם-שלום. הייתה לו גם נטיה לכתיבה, וסיפורים אחדים מפרי עטו ראו אור: שניים ב"דבר לילדים" וב"משמר לילדים" ושניים בחוברת לזכרו. עם היותו אוהד נלהב של התנועה והטיולים בטבע, היה קשור מאוד למשפחתו ובכל מאורע משפחתי, ימי-הולדת, או כל מפגש אחר, הייתה מורגשת נוכחותו הפעילה.
לצה"ל גויס בסוף ינואר 1968, ויחד עם כל בני קבוצתו יצא לנח"ל. לאחר מכן התנדב לנח"ל המוצנח. אמנם הוא שנא מלחמות, אבל היה מוכן ללחום למען השלום, כדי לשים קץ לשפיכת-דמים. יחסו לערבים היה יחס של ידידות, והוא הקדיש הרבה זמן ומחשבה לרעיון השיתוף בין יהודים לערבים. אהוד שוחח רבות עם אביו על הבעיות שהעסיקו אותו, בעיות הביטחון והעתיד. בתחילת פברואר 1970, בעמדו על משמרתו במעוז על-יד התעלה, נפצע כתוצאה מהפגזה קשה ונשלח לבית-החולים. לפי הוראות הרופא ניתנה לו חופשה להמשך הטיפול, אך במקום לנסוע הביתה חזר אהוד למעוז, כיון שרצה להמתין במקום עד בוא התגבורת. כעבור ימים אחדים, משהגיעה התגבורת, עמד לצאת לחופשה, אך עד היציאה המשיך לעמוד על משמרתו בעמדת הנ"מ. בהפצצת מטוס מצרי על המעוז, ביום ג' באדר א' תש"ל (9.2.1970), נפצע אהוד פצעי מוות, ונפל במעוזו על גדות התעלה. הובא למנוחת-עולמים בקיבוצו.
מפקדו כתב עליו: "מצאתי בו אדם אחראי, בעל כובד ראש, משמעת ונכונות בלתי רגילה לעזור לזולת; מחשבה איתנה, התנדבות והקרבה עצמית, ומעל לכל - הרבה לבביות ושמחת חיים. בהתרגשות ובשמחה התכונן לצניחתו הראשונה. כשהוטל עליו לסדר עמדה ולהכינה ללחימה, לא שקט ולא נח, עד אשר הייתה מוכנה, לשביעות רצונם של כל הממונים עליו". המפקד זוכר אותו כבחור מוכשר ופעם אמר לו: "בחורים כמוך, אהוד, יכולים להיות קצינים טובים בצה"ל". על כך ענה אהוד בתוקף: "אבל אני בחרתי בכרם-שלום...". אולם כשראה עד כמה זקוקים לו ולכשכמותו במקום, העדיף להאריך את שירותו והתנדב לשרת במעוז עוד מספר חודשים. המפקד מספר, שכשאהוד חזר למעוז ונשאל למה לא נסע הביתה תחילה, כדי להראות להורים שהוא בריא, השיב: "ידעתי שזקוקים לי פה". וכך סיים המפקד את דבריו: "יקרת לי אהוד, מאוד. רציתי לחבקך, לתת לך קצת מחיות שבי ולא להפרד ממך. הלכת מאתנו כחבר, היית כאח לצרה וכרע לשמחה - ובמותך השארת את לבותינו ריקים", ביום הזכרון לחללי צה"ל, בשנת תש"ל, הוציא הקיבוץ חוברת בשם : "ג'ינג'י של כולם" - לזכר בנם וחברם; במלאת שנה לנפלו הופיעה לזכרו חוברת בשם "משהו על אהוד".